קונלון קורס מדריכים- המציאות גדולה מהדמיון
פגשתי את מקס, איש/ילד בן 50, שובב, עם עיניי תכלת שבא לך לצלול לתוכם. לאחר שהקדיש את כל חייו (מגיל 6) ללימודי הארה בסין, בטיבט עם גדולי המורים, הוא מעביר את סודותיהם לכל מי שחפץ לצמוח. הוא לא חפץ בפרסום, לא טוב בשיווק ותומך במוריו (שהוא מסמיך) שיעבירו הלאה....
ביום השני, יצאנו לגינה לשחק...התבקשנו להציג את עצמנו לעץ (!!???!!)
ולבקשו (את עץ..) ללמד אותנו משהו...להתרחק...לפתוח את הקונלון וכשמרגישים משיכה (פיסית) אל העץ, להתנגד.
"לא התאמנתי מספיק בבית" "איך אצליח לפתוח את הקונלון בעמידה ולא בתנוחת הישיבה אותה אני מכירה?....", "שיט, לי לא יקרה כלום"...אלו רק חלק מהמחשבות שרצו בראשי...
אבל זה בא! באופן בלתי צפוי, הרגשתי שאני נמשכת אל העץ ואז כל כולי התרכזתי בלהתנגד. אני טובה בלהתנגד, בלשמור על שליטה ... ואולי לא...נפלתי על התחת מתפקעת מצחוק ונעמדתי להסתכל על יתר התלמידים, אך כנראה השיעור שהעץ ביקש ללמדני לא הסתיים...לפתע התחלתי לנוע כמו בובה על חוטים ואני צוחקת ושואלת בקול WTF!? =מה לכל הרוחות?!
ואז הגיעו הסיבובים, הלב הולם בחוזקה. ראשי אמור להיות סחרחר אבל הוא לא...נפלתי שבוזה, פנים לדשא...צוחקת מאושרת
אה ככה! אני קמה! אמרתי בליבי (לדשא? לעץ?) שוב, בובה על חוטים, סיבובים, לב הולם, לא מפסיקה לצחוק, מאושרת, ולא מבינה מה לעזאזל קורה פה, נפלתי שוב, פנים לדשא, נכנעתי!





React to WordPress