לפני כ-3 שבועות נרצחה שלי דדון ז"ל, בת 20 מעפולה, בדרך לראיון עבודה במגדל העמק. יומיים אחריה, מתה מפצעיה מתנה לוי ז"ל, בת 78, שהותקפה על רקע חוב מגוחך לוועד הבית. הן לא הכירו אחת את השנייה ופרט לסמיכות הזמן – אין קשר בין המקרים, פרט לעובדה כי הביטחון האישי במדינת ישראל נמצא בשפל עמוק. אני רוצה לנסות ולהציע רעיון מקומי, מקורי וממוקד, שיכול לשפר ולו במעט את תחושת הביטחון האישי של נשים מסוימות בישראל: להתיר לכל חיילת להשאיר אצלה את תרסיס הפלפל שקיבלה בעת גיוסה בצה"ל  ולאפשר לה להשתמש בו באזרחות במקרה הצורך עד שיפוג תוקפו. 

 

עוד באון לייף:

 

כמו כל חיילת ביום גיוסה לצה"ל, גם אני קיבלתי בבקו"ם לפני יותר מחמש עשרה שנים, את תרסיס הגז המדמיע המיתולוגי או בשמו הנפוץ: 'ספריי פלפל', על מנת שילווה אותי בתיק וישמור על ביטחוני האישי. נדמה לי שאת כל שירותי הצבאי העברתי בשכחה כנה מקיומו. סביר להניח שהדבר קשור לעובדה שבמשך כמעט כל תקופתי בצה"ל, כחיילת וקצינה, נשאתי על גבי נשק מסוג אחר.

לזכות צה"ל יאמר כי הוא משקיע כחצי מיליון שקל בשנה ברכישת וחלוקת הגז המדמיע בניסיון לשמור על הביטחון האישי של החיילות, אך המציאות בפועל מביאה למצב בו השימוש בתרסיס הזה אינה מבוקרת ואינה מגיעה למיצוי הפוטנציאל הגלום בו.

התרסיס הקטן שהינו צ.ל.מ – "ציוד לחימה מבוקר", מחולק לכל חיילת עם גיוסה לצבא והיא מחויבת להיות צמודה אליו במשך כל שירותה הצבאי עד יום השחרור. פרט לתדריך הקצר על אופן השימוש בו ביום החתימה על קבלתו, רוב הסיכויים כי חיילת בצה"ל לא תקבל יותר במהלך שירותה הצבאי אף ריענון או תדרוך רשמי נוסף במשך זמן שירותה (זה המקום להזכיר כי חיילים אשר חתומים על נשק ומבצעים פעילות הקשורה בו, מחויבים לבצע מטווח ריענון אחת למספר חודשים).

בנוסף לכך, לא קיימת כיום בצה"ל כל חובת דיווח ורישום על אירוע שימוש בתרסיס הפלפל ולא מתבצעת בקרת איכות על אופי והקף השימוש בו והאם הוא משיג ועונה על המטרות לשמן הוא מחולק.

 

השתחררת? התרסיס הולך לפח
כאמור, בשנים האחרונות הורע הביטחון האישי של נשים בישראל. רף האלימות כלפי נשים נמצא בעלייה מתמדת. ברחובות דרום תל אביב החלו לפעול התארגנויות אזרחיות דוגמת 'נשים בצהוב' אשר מחלקות בהתנדבות תרסיס פלפל לנשים דרות רחוב ונשים בזנות, על מנת שיסייע להם בתחושת הביטחון האישי ובהגנה עצמית וברקע הושקה תכנית 1325 המבקשת בין היתר לעודד את הממשלה לעודד אימוץ תכנית מדינית רחבה למניעת אלימות נגד נשים ולהרחבת מושג הביטחון האישי.

תוקף הגז המצוי במיכל הצבאי נע בממוצע בין שלוש לארבע שנים. לאחר מכן פג תוקפו והוא נשלח על ידי יחידת החימוש לסילוק, אין בו עוד שימוש והוא אינו ממוחזר או במילים אחרות, התרסיס לא מועבר לשימושה של חיילת אחרת. תקופת השירות הצבאי לחיילת עומד כיום על שנתיים ימים. איך שלא הופכים את זה, ישנה כאן תקופה מסוימת, שאינה מנוצלת, כך לדוגמא, י' חיילת שהתגייסה באוג' 2012 ומשתחררת אוטוטו ביולי 2014, תוקף התרסיס שאצלה בתיק - דצמבר 2014. נ' חיילת שמשתחררת בינואר 2015, התרסיס שאצלה בתוקף עד יוני 2015.

 

נשים צעירות בתחילת שנות העשרים לחייהן, וודאי כאשר הן משתחררות ממסגרת צבאית נוקשה, יכולות למצוא שימוש ומימוש במיכל הזעיר המונח בתיקן, לא פחות מאשר בתקופת שירותן, אם לא יותר.

טוב יעשה הצבא ובתוכו גורמי הלוגיסטיקה, החימוש והפרט אם ראשית יבצעו מעקב אחרי השימוש בגז הפלפל במהלך הצבא, כמו גם תזכורות וריענון לאופן השימוש בו וכן, ישכילו לשנות את מדיניות חלוקת הגז המדמיע לחיילות ולתת להן להמשיך ולהחזיק בו גם לאחר השחרור עד תום התוקף שלו.

את המכלים שפג תוקפם ניתן יהיה להחזיר במקומות איסוף שייקבעו לכך מראש. הדבר דורש כמובן היערכות לוגיסטית, תכנון ושינוי, אבל ייתכן וכי שינוי המנגנון ישיא תרומה אמיתית ומשמעותית יותר לביטחונן האישי של נשים צעירות בישראל. שלי דדון, השתחררה לפני חצי שנה מצה"ל. ייתכן ותרסיס הגז הקטן הזה יכול היה להציל את חייה. 

תגיות