הנשמה הגדולה מן הקפה
עמוס לביא
חצות היום בקפה תמר.
עשרות מתים מביטים בי מקירותיו הסדוקים של בית הקפה. לא הכי מדויק לכנות את המקום הזה בית קפה. יותר נכון לומר מוזיאון הנצחה.
מוריד את העיניים מהקירות ומביט סביב. הבעלים שרה שטרן, אחרונת הקיסריות, המלכה האם, אישה שחגגה לא מזמן 85 ,יוצאת מהמטבחון ומביטה בתמונתו של המת הטרי ביותר במוזיאון המוות שלה, הלוא הוא אהוב לבה עמוס לביא, שנפטר חמישה ימים קודם לכן ממחלת הסרטן. זו לא תמונה, אלא פוסטר ענק שעיצב חתן פרס ישראל דוד טרטקובר, מלקוחותיה הותיקים של שרה. מתחת לדיוקנו המהפנט של עמוס בחר דוד לכתוב את המילה שהיתה שגורה יותר מכל בלכסיקון של האיש בעל העיניים הכחולות, "נשמה". עיניה של שרה מתעטפות בדמעות.
הקפה נוסד ב-1941, אבל עד שנת שישים ושלוש היה תחת בעלים אחרים. משנת 1963 שרה החלה לנהל את ממלכתה ומאז הספיקה לקבור למעלה משבעים אחוז מלקוחותיה. רובם ככולם אנשי רוח ותקשורת.
היא נאנחת בייאוש. בחלל המרווח יחסית יושבים מלבדי שלושה לקוחות נוספים, ביניהם חברי הקרוב ערן סבאג. המקום לא מייצר לקוחות חדשים. אלה שהיו הם אלה שימשיכו. ולאט לאט הם מתמעטים. אני מביט בשרה הלומת הצער ולוחש באוזנו של סבאג "חכה ותראה, היא תקבור את כולנו. היא לא מתכוונת לכבות את האור עד שאחרון הלקוחות שלה יסתלק מהעולם או לחילופין לא יהיה יותר מקום בקירות לתלות את התמונות של המתים."
ערן נד בראשו ושומר על שתיקה. הוא היה חברו הקרוב ביותר של עמוס. ממש העריץ את האיש החייכן וטוב הלב. בשעות שעמוס לא נכח בקפה עיניו של ערן היו כבויות. עם הופעתו עיניו נצצו כילדה בת 14 שמביטה באלילה הטלוויזיוני. באשכבה שנערכה לפני ההלוויה באולם אריסון ספד לו בעיניים עצומות במשך שעה ארוכה. לא יכולתי לעצור את הדמעות כשחיקה את קולו ואת תנועותיו הגדולות של מי שהיה בשר מבשרו בשלוש השנים האחרונות. אני דואג לערן דאגה גדולה. לפני שנתיים איבד את אימו האהובה ומאז הוא עדיין מתאבל עליה.
שעת ערב.
החברים מתחילים להגיע. שולחנות הפורמאיקה הישנים שעומדים במדרכה מלאים בכוסות של ערק. יש מין תחושה של יחד, משפחתיות, כשכולם מרימים את הכוסות ושותים לזכרו של עמוס. אחרי הכוסית הרביעית או החמישית אנחנו פוצחים בשירת שיכורים, מנסים לשחזר את רגעיו העולצים של עמוס ששתה כאילו אין מחר.
מלבד הערק הדבר היחיד ששימח את הליצן העצוב היו ארבעת ילדיו. את כולם כינה בתואר אבא'לה. בחברתם יצא ממנו רוך של ילד. למענם חי. למענם ולמען אהבתו הגדולה לבימת התיאטרון.
קשה לראות את קפה תמר ללא עמוס. הוא היה המסמר בחבורה. אף פעם לא שמעתי אותו אומר דברים רעים על אף אחד. תמיד ניסה לפייס. תמיד שחר שלום. בלעדיו יהיה משעמם בקפה. מה שנשאר לי עכשיו הוא לשמור על ערן המורבידי שלא מפסיק לדבר על המוות, וגם על שרה שטרן שמאז מות אהובה איבדה לגמרי את שמחת החיים שלה. יותר מפעם אמרה בשבוע האחרון שאת המכה הזאת היא כבר לא תשרוד.
אח, עמוס עמוס יא מרחום. לכתך מצער כה רבים. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים והערק. יאללה, סאלוט איש. צ'ירס שחקן. לחיים אדם. ביי נשמה.





React to WordPress