אני מחייכת אני כבר כותבת
מרץ 2013. אני כבר נמצאת בתוך התהליך המכונן והמשמעותי של חיי, בנייה וארגון של שגרה חדשה. לומדת, משתדלת להבין ולהפנים שהתהליך המטלטל שאני מדברת עליו, לרעש האדמה הזה - יש שם. כמו שלכל רעש אדמה שהופך סדרים ומחרב עולמות, מעניקים באופן מוזר, מין שם יפה שכזה, שיהיה קל לזכור, גם לרעש הפרטי שלי, לאדמה שרועדת תחת רגליי יש שם, שם קצר וקולע שקל לשנן ולזכור: סרטן השד.
אובחנתי כחולת סרטן לפני חודש בדיוק. בחודש זה, שמילא אותי באינסוף מחשבות ותכנים חדשים ומתישים, עברתי סדרת בדיקות פשוטות ומורכבות יותר בניהן, ביופסיות וסריקות אולטרא סאונד מלווים בתשאולים אשר מהם עובדו נתונים ותוצאות שגיבשו החלטה בה נקבע כברירת מחדל הטיפול המיידי שיהיה עליי לעבור. גם נושא הפרוטוקול הטיפולי בהמשכה של השנה הועלה, אך מוקדם היה לקיים דיון לגביו. כדי להיות בטוחה שהדרך בה בחרתי נכונה וממקדת, הוספתי פגישות להתייעצות ולקבלה של חוות דעת נוספת עם בעלי דעה מנוסים מתחומים משיקים. הדיונים קבעו שראשית ומיד, עליי לעבור ניתוח משמעותי ורחב - מסטקטומי (Mastectomy) שזהו ניתוח כריתת השד, לסילוק הגוש הסרטני וכבר במעמד הניתוח אעבור שחזור מלא. הניתוח יאפשר לי חזרה לשיגרת העשייה ולעצמאות המלאה שהייתה בי עד לא מזמן, ואנחת רווחה גדולה.
היום, יום חמישי, העשרים ושמונה במרץ, אני מונה שמונה ימים מהיום בו נותחתי. באופן טבעי, הניתוח אמור היה לעורר בי סערה, שהרי, עמדתי בפני אובדן של איבר מגופי שיש משמעות ונוכחות דרמטית לקיומו. בקור רוח מוחלט ו"בריא", ומתוך תפיסתי הלוגית את משמעותה של "החלמה מלאה", צעדתי בצהרי היום ממוקדת, החלטית ונינוחה לחדר הניתוח. החלטתן המלומדת של הרופאות הכירורגיות, שכריתה מלאה בלבד, תותיר אותי ללא שיירי תאים ממאירים וללא ספקות ? היתה כסלע קיום עבורי. הימים חולפים ללא מעצור וכל יום מלמד התמודדות חדשה. הקצב אינטנסיבי, מלווה שיקום לא פשוט, מבצעת תרגילי פיזיותרפיה ליד שמאל ומוסיפה צעידה יומית, כמה שמאפשר לי הגוף. נחושה ומאותגרת. משתדלת לשמר את שגרת היומיום שלי. הניתוח - מאחוריי. שלוש וחצי שעות קריטיות הפרידו בין היותי נושאת מרקם סרטני להיותי "נקייה" מכל נגע. לכל רגע משמעות פועמת משלו. לשמחתי, יצאתי כמו שנכנסתי, במלוא נשיותי ועוצמתי, עם עצמאות חלקית (אך זמנית) שמאפשרת לי להיות בטוחה ונוכחת. לא נעים ולא נוח עם הנקזים, אבל - מאחוריי !
אני מחייכת, אני כבר כותבת. משתפת ומעלה חוויות כאילו שיצאתי וחזרתי מחודש של טרק מכונן ומאלף על האוורסט. בהסתכלות על הימים האחרונים והנוף שעוטף אותי כעת, אני חייבת להודות, זה הרבה יותר "דרעק": הטיפוס אינו קל, הדרך ארוכה ועם זאת, ממשיכה. המסע שלי רק בתחילתו. בהסתכלות נוספת ובחינה של תוצאת הביניים, יש בי תובנה מרעננת ומדרבנת: ללא הכנה, אימון או הכשרה מוקדמים, כבשתי במהירות את הפיסגה הראשונה שלי. הפיסגה שכל כך הרתיעה אותי, המפגש עם הרופאות המנתחות וסכין הניתוחים, נראו לפתע נוחים ומזמנים להתמודדות מאתגרת. זוהי פיסגה חד פעמית ואינני מתכוונת לכבוש כמוה שוב.
כעת, המחשבות נודדות הלאה ואני מוצאת עצמי ממהרת אל כיבוש הפיסגה הבאה - "פיסגת הפחד". זהו ביטוי שמגדיר היטב ומדוייק את תחושת כל החולים במחלות הסרטן ואני בינהם, הפחד מהטיפולים הכימותרפיים. אורזת את כוחותיי ויכולותיי ונחושה לעמוד מול הפחד. אני כבר מדמיינת איך בעוד חודש וחצי מהיום אצטרף למחלקת טיפולי הכימו. אולי ארעד ואבכה, אולי דווקא אחייך. דבר אחד אני מבטיחה - אני הולכת להתמודד בהצלחה עם האתגר הבא, אולי אף האתגר הגדול של חיי - מסע הכימו שיהפוך להיות הנכס הקיומי שלי. את הכימו הזה, אאמץ ואהפוך לנכס ממשי למשך חמישה או שישה החודשים הקרובים, אולי אף יותר, זה ממש לא חשוב. לזמן כעת, אין משמעות. המטרה והמהות מניעים.
אני לומדת ומפנימה, מכילה ומוקירה נכסים מוזרים והזויים, שפעם הבהילו אותי, הכניסו אותי לפאניקה, כי האמנתי, שאני, ליאור, ל ע ו ל ם אשאר בריאה !!
כך לפחות דמיינתי....
שלכם, ליאור





React to WordPress