מרץ 2013. אני בחורה של תכנון, ארגון וסדר. מקפידה על הגדרת מטרות וסדרי עדיפויות, נוהגת לחשב צעדיי, לנתח את התוצאות וההשלכות העולות מהן ולכן, קשה לי העובדה שמציבים מולי סדרה של הפתעות זרות ומנוכרות, תכניות בלתי צפויות ובלתי ראויות בעליל. מאידך, התפרצות של הפתעה מכוננת אל תוך שגרת היום מזמנת לי אתנחתא, אני מנצלת את ההזדמנות ומשלבת עימה זרוע מאחר וזו, מנפצת ומפזרת את רצף היום והמחשבות, את המירוץ הבלתי מובס ומכאן, אני מתמסרת למנוחה ולחוויה המשולה בעיניי להתמודדות עם אתגר ומכאן, שיש בספונטניות התרגשות מרוממת וציפייה לטוב.                       

במקרה הנוכחי, הפתעה ספציפית אחת, שיבשה את הרצף היומי שלי והפרה את שלוותי, זו שבגינה אני יושבת וכותבת ואשר יצרה מושגים חדשים והטמיעה מאונס, התנהלות כובלת בתוך שגרה שהיתה עד לא מזמן, קבועה ונינוחה. מכאן, המילה הפתעה אינה רלוונטית עוד. למציאות שלי הגדרה מילונית יישירה וברורה ? "חולה בסרטן השד". בכל שלב שעברתי בתחנות חיי, לא אומנתי ולא ידעתי כיצד להתכונן לקראת מסגרת חיים כה חדשה וסוערת שנשאבתי לתוכה. מסגרת אשר כללה, ביקורים תכופים בבית החולים לבדיקות שונות ומורכבות, שיחות והתייעצויות רבות וכבדות משקל שהובילו לקבלת החלטות עם הרופאים המטפלים, כדי לעשות את המקסימום ולהעיף מתוכי את הנגע שהתמקם בי. למדתי לפתח עור של פיל, להיות יציבה ולשמור על זקיפות גו לטווח הארוך. בשלב זה למדתי להתנהל באופן אטום ומכאני. בגישה זו הרגשתי מונעת כמו רובוט: בשקט מופתי צעדתי מדלת אל דלת וממכשיר אל מכשיר, לא פעם נאלמתי דום, הקפיאו את דמי. עם זאת וברגישות הראויה לציון, חרף התמונה הקודרת, הבחנתי בבהירות ובאופטימיות, "את בסדר, יהיה בסדר ". בשלב מסויים, ההתנהלות החדה של הסובבים אותי, הפריעה פחות, אולי אף הועילה ובגישה זאת מצאתי, שהגידול שהתיישב וקינן בתוכי "נעלם" לרגע - והרגשתי בטוחה. סופסוף הרופאים התמקדו במעטפת, בי, בהוויה הכוללת, שילבו רגישות הנובעת מתוך שבועת היפוקראטס והצהירו: "בואי, נעשה הכל ונכון כדי שתחזרי לשגרה שלך, תחזרי לעצמך ולחופש שלך". בתוך העומס המתהווה למדתי: לחייך, לבכות, לצחוק ולהיות, כמה שיותר וללא מעצורים. מצאתי ביטחון שנבנה לצד הכאוס, שילבתי את "הרגיל - בבלתי רגיל" ולמדתי ליצור שיגרה.

בחרתי למצב את המשבר כאתגר. זו היתה ההחלטה הנבונה והמכוננת ביותר שקבעתי מתחילת הדרך, מאחר והסטטוס הבטוח שלי התערער והשתנה ונראה היה שהדרך כמעט והפכה למדרון תלול. בנקודה זאת הימרתי את הקושי בהזדמנות ומתוכה צמחה תובנה משמעותית: אפשרתי לעצמי להיות  ב - Timeout  ויצאתי לחופשה מהדרמה הפרטית שלי. הבנתי, שאם כולם בחרו להיות שם איתי ולצידי ולחוות בשיתוף מלא מהלך של פרוצדורות, טיפולים והנלווה אליהם, משמע, שמכאן כולם רואים את התוצאה שאינה משתמעת לשתי פנים, רוצים שאחזור להיות במקום שבו הייתי, חיונית, נוכחת, דומיננטית ופעילה. אין לי כוונה לפספס את החגיגה שארגנו לי, עבור שום הון שבעולם. בחרתי בדרך הטבעית של כולם והצטרפתי איתם למסע. אני צועדת ומחייכת. הוקל לי. העובדה ששחררתי קונטרול ואפשרתי לעצמי את החופש לפעול בגמישות, מנעה מאבק פנימי שלי עם העקרונות שמנחים אותי, מנעה מאבק אישי ומקצועי עם הרופאים והניסיון להסביר להם, שאם כבר השתבשו החיים שלי והוחלט שאהיה בתנועה מתמדת, אז לפחות שיתחשבו בי, באופי המוקפד שלי ויאפשרו לי להיות שותפה ומחליטה, להתנהל בקצב שנוח לי, מאחר וגם אני, על פי הבנתי המוקדמת, תכננתי התמודדות הגיונית ורציפה ומתוך ניסיוני האישי והמקצועי, במהלכים הבטוחים שיזמתי, לא נכשלתי. הבל הבלים, ארגון זמן לתכניות, לא נכלל באג'נדה של אף לא אחד מהצדדים ואף להיפך, הבנתי שבמהמורות הנוספות בהן אתקל בהמשך (ויהיו כאלה), מומלץ שאבחן אותן כהזדמנות ופריצת דרך.

מספר דברים חדשים למדתי והפנמתי חרף הספק הראשוני שהיה לי ואני מתכוונת להיצמד אליהם. מניסיוני אני יודעת, שתכנון ואסטרטגיה, חשובים, משמעותיים ומשפיעים על הדרך והתוצאות. האם בכל סיטואציה?  כבר לא בטוחה. שחררתי רסן ונתתי מקום להפתעות ולספונטניות. הן מעוררות התרגשות ומרוממות, ומסתבר, שהרבה טוב כבר הפקתי מהן.

 

שלכם,

 

 ליאור