אני פריק מושבע של קולנוע. חולה סרטים בלתי ניתן לריפוי בעליל. ולא רק סרטים מז'אנר מסויים -כל מה שמרצד גדול מהחיים ומצולם וערוך היטב על המסך הגדול.

 

החל בסרטים מטופשים עד נזק מוחי, דרך קומדיות רומנטיות בהן אני מייבב כנערה בת טיפשעשרה בלי יכולת שליטה, דרך פעולה ואקשן, וכלה בסרטים קרואטיים גבוהי צווארון ומצח בהן הרמת גבה משולה לעשרים גוויות ברוס וויליסיות.

אבל הכי הכי אני אוהב בקולנוע את המוסיקה.

 צ'רלי צ'פלין הגאון זיהה כבר לפני כמאה שנה את האפקט העצום שיש למוסיקה על הצופים. כל אחד ואחת מכם ידע מיד לזהות נהמה מוסיקלית נמוכה ולא הרמונית כהכנה למשהו מזעזע שיקרה עוד מעט על המסך, או כינורות גבוהים ודביקים כשניה לפני שהיא תיפול לזרועותיו ושפתיים יצמדו בתשוקה הוליוודית עזה.

 

אנחנו מכירים את כל הטריקים, ושמחים ללכת אחריהם שולל כמו אחרי קוסם. הרי כשהקוסם מעולה ומרתק, את מי מעניינים החוטים הבלתי נראים והקפיצים והזיזים הסודיים.

 

בשנים האחרונות שירים הפכו לחלק בלתי נפרד מסרטי הקולנוע.

לא עוד רק מוסיקה מזוהה ונעימת נושא, אלא שירים ממש.

 

למען האמת, סרטי ג'יימס בונד היו בין החלוצים שהנפיקו להיטים גדולים מסרט. היריעה קצרה מכדי למנות את כל השירים מתוך סרטים שהפכו להיטי ענק, אבל על קצה קצהו של המזלג אפשר להזכיר את "סיפור אהבה", "הסנדק", "סיפורו של וויל האנטינג", כל סרטי וולט דיסני, והמצליחה מכולם – וויטני יוסטון בלהיט המפלצתי שכתבה דולי פרטון מתוך הסרט "שומר הראש".

 

מדובר במאות מליונים, רבותי וגבירותי, לא רק של צופים – של מאזינים.  הנה אחד השירים היותר רומנטיים שהקולנוע הנפיק:

 

                                  

אבל אני רוצה להקדיש את השורות הבאות לקולנוע הישראלי.

בשנים האחרונות, לשמחתי הרבה, יש פריחה גדולה של הקולנוע הישראלי. מעבר לכמויות הצופים, הוא זוכה גם להצלחה ולפרסים ברחבי העולם.

 

הסרטים הישראלים הפיקו עבורנו כמה שירים נצחיים: "הבלדה על השוטר אזולאי" (נחשו מאיזה סרט השיר הזה לקוח?...), "שתי דפיקות לב" ("עד סוף הקיץ אדע את התשובה"), כל שירי קזבלן, "עפולה אקספרס" עם הביצוע חודר השריון של אלי לוזון ל"גשם" של בנזין, שירי הלהקות הצבאיות ב"הלהקה", והמוסיקה הכל כך מתאימה של נפתלי אלטר ב"גבעת חלפון אינה עונה". מי לא יכול לשיר את "שיר הפרחה" של עופרה חזה או את כל הפסקול של "שירת הסירנה" ועוד ועוד.

 

אבל לא רציתי רק לחלק איתכם רשימת מכולת. המחשבה בה אני עסוק בימים האחרונים, היא שקהל קולנוע הוא קהל שבוי. אין לו יכולת לזפזפ לסרט אחר במהלך ההקרנה, האופציה היחידה שלו במקרים קיצוניים היא להירדם בהפגנתיות.

 

מה זה אומר בעצם?

 

שכמו כל דבר אחר בחיינו, כשאתה מקדיש את מלוא תשומת ליבך למשהו – הוא ישאיר בך רושם עז הרבה יותר. אחת הרעות החולות של הדור הסילוני בו אנו חיים, היא חוסר היכולת להענקת תשומת לב מלאה למשהו יותר משניה וחצי. הגודש העצום של אינפורמציה, בידור, פנאי, רכילות, חדשות, משחקים ומה לא , מטריפה לנו את השכל.

 

אבל בסרט קולנוע, אנחנו שבויים לשעתיים, וכך גם סופגים את מלוא יופיים של השירים הכרוכים במה שמוקרן מולנו.

 

אז בפעם הבאה שאתם מתקרבים למוסיקה, תחשבו שאתם בקולנוע. התרווחו לכם בנחת במקומכם, ותנו למילים, לצלילים ולביצוע לשטוף אתכם כאילו לא מחכים לכם מיליארד דברים אחרים במרחק לחיצת כפתור עכבר.

ההנאה מובטחת.

 

ולסיום: עוד פנינה מוזיקלית

ו