למה הוא לא עונה לי לטלפון? – חרדות של אמא
"כדי שלא אדאג לך,
אני לא אשב בשקט.
כשהגשם יבוא והרוח תישוב,
אדאג עוד יותר."
שלמה ארצי
"טלפני, טלפני", שר שלמה ארצי, "כי אם לא אז אדאג, ואצא אליך מדעתי." אני מניחה שזר לא יבין. אני, לפחות, לא יכולתי להבין את משמעות המשפט הזה, עד שהחלו הגורים שלי לגדול. לאט ובטוח. צעד אחר צעד אל מחוץ לקן הבטוח, מחוץ לטווח הראיה, מחוץ לכנף המסוככת. שם הכול חשוף, שם נמצא העולם. על הסכנות שבו, הרוחות הדוקרות, הפיתויים.
זה השלב, בו אני מציידת אותם בטלפון סלולרי. הצורך הוא שלי. אני צריכה לדעת, להיות רגועה.
כמה דק הגבול בין להגן ולחנוק. כמה בעדינות יש להלך על החבל הזה, התלוי בין שמיים לארץ ודורש מאיתנו - ההורים, תמרון אינסופי. הרי אנחנו רוצים שילמדו להיות עצמאים, שיידעו כיצד להתנהל בעולם הזה. אנחנו מעוניינים שילמדו לאט, בכל פעם קצת, כשהערכים שניסינו להטמיע בהם מן היום בו נולדו ילוו אותם ויהדהדו כשצריך.
אבל אנחנו גם מכירים את העולם הזה, על הסכנות שבו, על הזוויות הקשות והחדות שלו, אלו שדוקרות ומותירות סימן לכל החיים וכמה אנחנו לא רוצים שיוותרו להם סימנים.
אבל למה יש אנשים כאלו בעולם? שאל אותי הבכור, כשנחשף לרעיון על פיו מבוגרים עלולים להיות מסוכנים. השאלה נותרה מהדהדת בתוך החדר, נחבטת בין הקירות. אין לי תשובה, ילד.
חושך בחוץ והוא עדיין במגרש. הטלפון מצלצל. הוא לא עונה. פעם אחת, פעם שנייה. פעם שלישית. לאט לאט, אני מתחילה לחוש איך הבטן מתכווצת, האוזניים נאטמות לכל רחש אחר פרט לצליל החיוג. פתאום לא קיים שום דבר אחר מסביב. אמא, טלפון, ילד שלא עונה.חושך. שרק יענה. זה הכול. גם אם הוא מאחר. אני לא אכעס, באמת שלא אכעס. שרק יענה.
מתוך WWW.MAKO.CO.IL
הוא בסדר, הוא חייב להיות בסדר. אז למה הוא לא עונה? למה למען השם הוא לא עונה? בשביל מה נתתי לו טלפון? הבטן הופכת לכדור קוצים, הלב דופק. הלביאה שבי מתעוררת בחימה איומה כלפי כל מי שיעז לחשוב לפגוע בכפיר שלי. זה שרצה וקיבל עצמאות. אני תכף שועטת החוצה ורצה ברחובות, אני אמצא אותו, אני אהפוך כל אבן ברחוב עד שאמצא אותו. אשאג בכל הכוח, עד שישמעו אותי בכל הבתים, בכל העיר, בכל העולם.
פעם שישית, פעם שביעית. אין לי אוויר. הוא עדיין לא עונה. אני תכף נכנסת אל תוך השפורפרת ויוצאת מתוך המכשיר הסלולרי שלו. ממש יכולה לחוש איך התאים בגוף הולכים ונמסים.
פעם שמינית. פעם תשיעית. אני יוצאת אליו מדעתי.
"הי אמא", מגיח הקול שלו מתוך האפלה, "אני מצטער, פשוט היינו באמצע משחק, הטלפון היה בצד ולא שמעתי את הצלצול"
מתוך WWW.MAKO.CO.IL
הלביאה שנשימתה נעתקה, עוצרת לרגע. מחשבת מסלול מחדש.
"השתגעת? אתה יודע כמה דאגתי? אתה יודע שכמעט עזבתי כאן הכול, עם כל האחים שלך ורצתי ברחובות לחפש אותך? בשביל מה יש לך טלפון? אתה יודע מה עשית לי? יש לך מושג בכלל? וחושך בחוץ!! תחזור מיד הביתה, שמעת? מיד!! לא מעניין אותי שכולם עדיין שם! אתה חוזר עכשיו. אני כל כך כועסת שקשה לי בכלל לדבר!"
סימן אחר סימן נחרט בתוך הלב. לנשום עמוק. הכול בסדר. הלאה.
ועכשיו, הצטרפה גם הנסיכה. בשישי האחרון, הונח אחר כבוד בתוך הידיים הנרגשות מכשיר סלולארי. צעד ראשון וקטנטן לעולם של עצמאות. לאט לך, ילדה שלי. הלב של אמא עוד לומד להתמודד. ואת עוד קטנה לי כל כך.
כן, אני כבר נפלתי וקמתי וגם
השמים כאילו נופלים
כשאתה לא מוכן, ואתה לא מוגן
והכל כל כך פתאומי.
והעיר רטובה מהגשם הדק,
ופנייך הן סוג מעודן."
ומה איתי? שואל האפרוח שבכיתה א' בכעס. מה איתי!! למה אני לא והיא כן?
והלביאה מרימה את מבטה לעבר הגור הזועף ונוהמת בשקט...





React to WordPress