אם לא הייתי הולכת להיבדק, לא הייתי מגיעה לרקום מחדש ולהציג בתערוכה משלי. בעצם, אולי מתישהו הייתי רוקמת, אבל לא את הדבר הזה. בתערוכה יש למעלה מארבע מאות דמויות של נשים שרקמתי בעצמי שבמקום החזה  יש להן שני כפתורים.

 

עוד באון לייף:

 

אחת הדמויות שרקמתי היא שלי. בגלל שאני כרותת שד, אחד הכפתורים בחזה של הדמות שלי שקוף, לציין את החוסר. אני קוראת לתערוכה: 'מסיבת החיים', וזו צריכה להיות הכותרת, כי כל דמות מעבירה מסר אופטימי.

 

קוראים לי מיכל ולפני כשנה וחצי חליתי בסרטן השד. עד אז, היתה לי מתפרה למוצרי אופנה מעור בקרית טבעון. ייצרתי תיקים וחגורות, נסעתי לשווק בכל הארץ ועבדתי בלחץ מטורף, עם אנשי מסחר לחוצים. לאורך השנים, תמיד הזנחתי את הבדיקות לגילוי מוקדם של סרטן השד. אמרתי לעצמי את המשפט הנדוש: 'לי זה לא יקרה' והאמנתי שהכל יהיה בסדר.

 

 

הכירו את המונוקיני: בגדי ים לנשים כרותות שד

קבלו את הבשורה האופנתית לבגדי ים שמעוצבים למבנה אחר של גוף נשי - עבור שורדות סרטן השד

לכתבה המלאה

 

את הסרטן שלי גיליתי לגמרי במקרה: יום אחד עלה לי החום. חמישה ימים שכבתי במיטה, קדחתי והייתי באפיסת כוחות. ביום החמישי הרגשתי שאני על סף עילפון והחלטתי שאמדוד דופק. שמתי את היד על החזה, ופתאום הרגשתי גוש שלא הרגשתי קודם. הלכתי לרופאת משפחה, ואמרתי לה שאני חושבת שיש לי שפעת והיא בדקה ואמרה שאין לי. ואז אמרתי לה: 'נראה לי שיש לי איזשהו גוש בחזה'. היא מיששה את הגוש, ואז החל המרתון.

 

הגעתי למכון השד בבית החולים רמב"ם, בו עובדות נשים שהן פשוט מלאכיות. שם עשו לי את כל הבדיקות באותו היום. אחרי שלושה ימים הגיעה התשובה: זה סרטן. כשקיבלתי את הבשורה הרגשתי ממש בסדר פיזית, אבל אמרתי: 'זה הזמן לעצור'. עד אז עבדתי כמו מטורפת במרוץ של החיים והלחץ המסחרי. הרגשתי שזה סימן לנוח, להתחיל לחשוב שיש גם חיים מחוץ לעבודה ושצריך לנצל אותם. באיזושהי התרוממות רוח כל הדברים שהלחיצו אותי עד אז הפכו לשוליים. היה לי קשה לסגור את העסק, כי הוא היה הבייבי שלי. זו היתה פרידה מן העבר, אבל מצאתי את מקומי במשהו אחר והרבה יותר שמח.

 

בניתוח הראשון הוציאו לי את הגידול, אך הבדיקה הפתולוגית הראתה שיש נגעים נוספים ושגם בלוטות הלימפה נגועות. בניתוח השני כרתו לי את השד ושחזרו אותו על המקום. לאורך כל התקופה, הייתי מאוד אופטימית. בכל פעם כשהגעתי לבית החולים, ראיתי שכולן יושבות מדוכאות. לי היתה כל הזמן מן שמחה כזו לא מוסברת. אחד הרופאים אמר לי שאני חייבת לכתוב ספר כדי לחזק נשים אחרות. אמר לי: 'את חייבת לעשות משהו עם האופטימיות הזו'.

 

 

אז ערב אחד ישבתי והתחלתי לרקום. סבתא שלי לימדה אותי לרקום בגיל חמש ומצאתי את עצמי חוזרת לזה. פתאם רקמתי דמות של אישה, שהציצי שלה הם הכפתורים. בכל התהליך שעברתי, תמיד היו לי מפגשים עם נשים. את יושבת בתור שעות וכל הזמן שומעת סיפורים. ובכלל, נשים תמיד מתחברות. אין להן גיל, כולן יושבות יחד ושותפות לצרה ולמאבק של החיים, כולנו רוצות לחיות ופתאום את מגלה עולמות אחרים. זה מאוד סחב אותי לרקמה.

 

התחלתי לרקום דמויות של נשים שכל אחת מביאה איתה סיפור אופטימי, גם סיפורים של נשים ששמעתי בחדרי ההמתנה לטיפולים וגם סיפורים נוספים. לפעמים אני פוגשת אישה ברחוב ובסוף היום היא מקבלת דמות. המחלה גם הביאה אתה מפגשים מרגשים עם נשים שלא ראיתי מאז הילדות, ואז כשאני יושבת ורוקמת פתאום אני נזכרת בזאת מהגן ובזאת מבית הספר. ההבעות בפנים של הדמויות שאני רוקמת מעלות זיכרונות.

 

 

כולם אמרו שאני חייבת לצאת בתערוכה, אבל כל גלריה שהתקשרתי אמרה שהיא מתעסקת רק בציורים ובפסלים ולא רצו אפילו לראות דוגמה. יום אחד ראיתי שהגלריה של עמליה ארבל משיקה תערוכה ביום האישה הבינלאומי. ראיתי תערוכה עם אג'נדה. הרמתי טלפון ועמליה אמרה לי שאני יכולה לבוא להראות לה את המיצגים אבל 'תראי, אנחנו מלאים חמש שנים קדימה'. שמתי כמה רקמות בתיקייה ובאתי.

 

הראיתי לה במה מדובר וסיפרתי מה הסיפור מאחורי הדמויות. היא ראתה את זה והשתגעה על זה. זה היה לפני שמונה חודשים ואמרתי לה שחשוב לי שהתערוכה תושק בחודש אוקטובר, בחודש המודעות לסרטן השד, אז היא אמרה: 'בסדר, אנחנו מפנים את אוקטובר'.

 

 

מרבית הרקמות מחולקות לתשע קוביות: בכל קוביה יש דמות. יש למשל סידרת מכורות: אחת מכורה לפלאפון, אחת לספורט ואחת לדיאטה. יש את סדרת ה'ג'ינג'יות' ועוד. בכל הדמויות יש הרבה הומור. לקח לי כמעט שנה לרקום את הכל. מהרגע שעמליה אמרה שיש תערוכה, עבדתי מסביב לשעון כדי לסיים הכל. זה לוקח שעות לרקום כל דמות והבית מוזנח אבל פתאום את מבינה שהחיים זה דבר זמני. שיש סוף. ראיתי נשים שהיו מרוסקות ואמרתי 'אני לא נכנסת לזה, אני הולכת לכיוון אחר'. היצירתיות והאומנות הביאו אותי לשחקים.

 

השאיפה שלי היא למכור כמה שיותר יצירות בתערוכה, ולהציג בתערוכות נוספות כי אני ממש מכורה לרקמות. חלק מההכנסות יתרמו לאגודה למלחמה בסרטן, אליה פניתי בעקבות התערוכה, וגיליתי גוף שכל הזמן משקיע ומפתח שבו אנשים טובים ותומכים.

 

אני מאוד מאמינה בכוח של נשים לחזק נשים. אני לא הולכת למעגלי נשים, אלא פשוט יושבת בתור עם נשים. אצל גברים זה לא ככה, הם יושבים בתור שקועים בסמארטפון שלהם, וזהו. אצל נשים זה: 'איזו בדיקה עשית?' ו-'כמה זמן את חולה?' יש מן שותפות גורל. זה נורא מחזק כי את באמת אף פעם לא לבד.

 

 

אני אומרת: קבעו בדיקה. אין מה לפחד. הרפואה היום כל כך השתכללה שיש מענה כמעט לכל דבר, אז למה לא לתפוס את זה בזמן? פעם בשנה חייבים ללכת להיבדק כדי להמשיך את החיים. שמעו לי, כי אני גם הייתי מאלה שלא הלכו להיבדק. אם לא היה לי את החום- הייתי היום במצב אחר לגמרי. חום שלא קשור לסרטן אותת לי ושמר עלי ממש במקרה. אבל אל תסמכו על המזל. סרטן מתפשט במהירות בגוף והרעיון הוא לתפוס את זה בזמן.

 

 

הביאה לדפוס: מאיה פולק