12 יום כולה, והזמן פשוט לא זז.

כולן ממליצות לי לא לחשוב על זה יותר מדי, ושמספיק עובר אחד כדי ללכת לגן, אבל איך באמת אפשר שלא להתעסק בתהיות על מה יהיה גורלו של העובר הקטן בן ה7 תאים, שהוחזר אליי לפני לא מזמן.

 

אז כדי לא לעבור את זה לגמרי לבד, החלטתי לשתף אתכם. כמעט בכל דקה של המתנה.
שתדעו. שלא, ממש לא הצלחתי לא לחשוב ולהדחיק, ואני כן בציפייה דרוכה ובלתי נדלית לדעת מה רמת הבתא שלי לעזאזל (מעל 25 זה היריון).

 

יום ההחזרה.
אני אופטימית. קצת.
ה'ביצית על' שלי הצליחה לשרוד ולהפוך לעובר בן 7 תאים!!  ולפי מה שקראתי בגוגל, זה לא רע בכלל, ויש הריונות שקרו גם מעוברים הרבה פחות איכותיים.
אז אולי יש לי משהו בבטן. אולי. לפחות אני מאד מקווה.

 

יומיים אחרי ההחזרה.
יש לי קצת כאבים בבטן התחתונה ובגב.
מחיפוש בגוגל (נו, מה לעשות שאני מחפשת כל מקור מידע להיאחז בו), אני מעדיפה להתרכז באותם הפוסטים שאומרים שזה סימן לתחילת השרשת העובר. סימן טוב?? או באשליות??
האמת? אין לי באמת שום תחושה לכאן או לכאן.

 

ארבעה ימים אחרי ההחזרה.
הכאבים עברו. מה זה אומר? שההשרשה נעצרה? שבכלל לא היתה השרשה..?
 
טוב, בנקודה הזו אני מתחילה להבין שאני קצת מתחילה לאבד את זה ולעבור את סף השיגעון, ומחליטה לנסות להפסיק לחשוב על זה, ולהישאר עדיין אופטימית. בינתיים.

 

 

 

שישה ימים אחרי ההחזרה.
טוב, אז אני לא ממש מצליחה להפסיק לחשוב על זה. כי באמת איך אפשר??
אז אני ממשיכה להיאחז בכל סימן קטן שונה שמופיע אצלי, או חוסר סימנים. ובצורה הזו, גם הבוקר, אני קמה, ומרגישה קצת שונה. פתאום אני לא מרגישה כלום. והכלום הזה גורם לאיזה משהו קודר ופסימי להזדחל אלי לבטן.
אולי  זה גם היה הביקור אצל חברה של חברה, שלא הצליחה להיכנס להיריון אחרי אין ספור הפריות והחזרות של הרבה יותר ביציות, שעזר לבעסה הפנימית הזו אצלי.

וכדי להדחיק את המחשבות הקודרות האלו אני מנסה לקבור את עצמי בעיתוני סוף השבוע ובטלוויזיה, אבל זה לא ממש עוזר, ובכל הפוגה הכי קטנה שאני עושה אני מוצאת את הראש שלי שוב הולך למקום האפור הזה, הפסימי. תוהה לגבי כמה תהיה קשה הנפילה שלי, כשאגלה שהטיפול לא עבד.

אוף, איך בא לי לדעת שזה הצליח.

ואיך אני קצת חוששת שלא.
ואיך תחושות הבטן שלי כל כך מבולבלות לי שאני לא יודעת מה הן מנסות להגיד.

 

9 ימים אחרי ההחזרה

היום התחילו לי בערב כאבי ראש וכאבי בטן של לפני מחזור.
עכשיו בטוח אני כבר סגורה שאני לא.
לא רוצה לחשוב על זה. בעסה. כבר לא אופטימית בכלל.
בא לי לטרוק את כל הדלתות החוצה ולהיעלם קצת.

 

11 יום אחרי ההחזרה.
מחר אני צריכה ללכת לבדיקת הדם.
כמה חברות אהובות סימסו לי בהצלחה.
אני עונה בלקוניות שאין ממש למה.
אני בבעסה ולא באמת סגורה על למה אני הולכת לבדיקה, עם תוצאה ידועה מראש.
אבל אני צייתנית. אז אלך.

12 יום אחרי ההחזרה. והיום של בדיקת הדם.
עוד 10 דקות אמורה להיות תשובה.
יש בי משהו קצת מתרגש. למרות שברוב רובי יש מין אפלה ופסימיות.
אני מתלבטת אם להמתין בסובלנות את הכמה דקות שנשארו,
או לדחות את הקץ, ולרדת עם נינה לטיול ולעשות עוד כמה סידורים שימנעו ממני להתמודד עם התשובה שלא ממש בא לי לקבל.

אני מחליטה לחכות.

נכנסת לאתר.

מסתכלת.

יוצאת.

נכנסת שוב.

ולא מאמינה עדיין.

בתא 147.4.

הידיים רועדות כשמסמסת לרופא.

אני בהיריון.
זה הגיוני????

שלושה ימים אחרי ועוד 6 ימים אחרי, התשובה מגיעה יותר ברור.
כן הבתא משלישה ושוב משלישה. ועומדת כבר על 1415!!!

 

אני בהיריון! וואווו!

'uber egg'או לא 'uber egg'?!?!?!