אילנה מורתי היקרה
11.10.2010
אילנה יקרה
השנה סגרתי את השנה העשרים להוראה. זה כולל את השנה בה לימדתי רק שש שנים והיא לא נכללה במנין השנים ואת השנה בה כבר התחלתי לחנך ואפילו קבלתי כתה לבגרות אבל עדיין לא היתה לי משרה מלאה ועבדתי בבי"ס נוסף. את בטח היית גאה בי ומבקשת לשמוע "סיפורים".
מה שלומך שם למעלה? אני בטוחה ש?א??ת??, סבתא ש?מ?ע?ה[1]ואפילו ת[2]. יהי זכרן ברוך שומרות עלי, אחרת, המצב היה עשוי להיות אפילו גרוע יותר.
אני חושבת עליך בכל יום שעובר ומספרת עליך לחבריי המורים וכמובן- לתלמידיי.
א??ת?? המורה שלי לחיים וזה לעולם לא ישתנה. תמיד ידעתי למה.
לעומת זאת, אני מתנצלת-לקח לי עשרים שנה (!) להבין מדוע הייתי אחת מהתלמידות לחיים.
תודה על שבחרת בי.
היית מאמינה? לפני כשבוע גם אני זומנתי למפגש עם כתה אהובה שסיימה לפני 16 שנה (טוב לא 30 שנה-אבל גם זה משהו...), וגם אני מתחילה ללמד אחים של; ותלמידים שלי מתחילים להנשא ולהיות הורים לתינוקות. היו זמנים ששמעתי ממך ומחברותייך-מורותיי על מפגשים כאלה ו?-"עכשיו אני"-כמאמר הפזמון.
גם אני כבר מורה ותיקה, יחסית, בחדר המורים, מורה שקולטת בשמחה מורים צעירים, ומשתדלת לסייע להם, וכפי שאמר אחד המקסימים, יש לי עדיין ברק בעיניים, ובמיטב ההומור הציני שלי שחלקתי אתו, ברק אמיתי ולא ברק של דמעות או הקפצת טקילה הנובע מייאוש של "פנינו לאן?!", שכן מצב החינוך בארץ לא ממש הולך ומשתפר; הרי כבר אז ביכ??ית את פני הדור.
אילנה יקרה, אני מתגעגעת, מטעמים אנוכיים לגמרי, את חסרה לי מאד בנוף ועל בסיס קבוע: 'איפה ישנן עוד נשים כמו האשה ההיא?'
נוחי בשלום.
תלמידתך המוקירה והאוהבת ומורה בהווה.
ליאורה אור.





React to WordPress