מאת: מערכת און לייף

האמת שאני צם מגיל 18. מבחירה. אני בא מבית חילוני-מסורתי במהותו. פחות עניין של בית כנסת, יותר עניין של משפחה וחגים וארוחות. אמא תמיד צמה (מארגנטינה) אבא תמיד לא צם (צבר), ואני, שלא צמתי עד הצבא, נשארתי שבת עם בחור מסורתי שצם כמובן, ובקטע של הזדהות איתו בסופ"ש המשותף שהוגרלנו להישאר בבסיס ולטחון שמירות, החלטתי להשתתף בניסוי. אני בעיקר זוכר שהיה בזה משהו מאתגר. לא ממש נכנסתי לעניין המחשבתי מאחורי הצום, אבל התחברתי לתענית. כולנו סוחבים חבילות אישיות רעות וטובות מכל שנה שעוברת והיה משהו בבטן הריקה שהרגיש שהנה אני מעניש את גופי בקטנה על הווייתו היום יומית.

 

בגיל יותר מבוגר, בשנות העשרים המאוחרות, יצא לי לדבר עם שכן חרדי שהכרתי. הוא דווקא צחק על עניין הצום אצל הקהל החילוני עד הקהל על גבול המסורתי. הוא הסביר לי שכמוני רבים מתעסקים בתענית ולא מבינים שהצום הוא רק אמצעי, כמו הניתוק מכל הדברים הגשמיים (פלאפון, טלוויזיה וכו), כדי שהאדם יוכל לקחת יום של ניקיון ולחשוב ולהרהר באמת על הכל- על מה עשיתי טוב השנה, מה עשיתי רע, מה לא עשיתי מספיק...לתפיסתו, עדיף לך לקחת אוהל ולשבת לבד באמצע המדבר, יום שלם, ופשוט לחשוב. לחשוב על השנה שחלפה, על החיים שלך, ולדון את עצמך לדין זכות ודין חובה, מעין שימוע מקדים לפני שאלוהים הכל יכול פותח ספר ועושה חשבון.

 

במשך השנים עוד היו שנים שצמתי בגלל התענית. מודה. אני מאמין גדול בכוחות שנשגבים מבינתנו ובמקרה (או שלא) נולדתי יהודי. כלומר אני מאמין בסוג של אלוהים אבל לא חושב שאלוהים ישב וכתב את התנ"ך. יצר את הבסיס להכל? אולי כן, אבל את החוקים כתבו אנשים. לרוב חכמים, לפעמים טועים, לפני הרבה מאד שנים. אז ברבות השנים, כמתפקד כרב של עצמי, היו כל מיני ימי כיפור.

 

ממש כל מיני. הייתה את השנה שבה צמתי ולקחתי אקסטה במקביל. בשלב מסוים היית חייב שלוק מים קטן. הייתי אז עם חברה שגם לקחה וטסנו ברחבי העיר על רולרבליידס. זה היה אחד הכיפורים ההזויים שחוויתי ללא ספק. צום ודלקה של אקסטה זו חוויה לא פשוטה. הייתה גם שנה ששותפה שלי אירחה ארוחת שחיתות של הרבה חברים ואני נשארתי לארח רק בלי לאכול. היה מאד קומי.

 

לרוב הצום שלי לא היה מלווה בהמון מחשבות, כמו ביום יום אתה כל הזמן בהילוך, רק שאתה צם כחלק מתפיסת החג שלך. בבגרותי (היחסית) בשנים האחרונות דווקא נפל האסימון. התחברתי יותר ויותר ליום המחשבה הזה. ליום הפרישות. צום, כמעט בלי אינטקאציה עם העולם החיצון (אמא שלי  שבודקת אם אני מגיע לארוחה מתחלת אחרי הצום לא נחשב...). זה יום שבו אני באמת מוצא את עצמי יושב בניוטרל וחושב עם עצמי את חשבונות הנפש שלי, בעיקר של השנה האחרונה אבל גם לפעמים יותר רחוק. וזה לא בקטע דתי. אני לא חושב שאני עושה את זה כדי שאלוהים יכניס אותי לגן עדן (יש לי פס), אלא בקטע אישי עם עצמי. אני עם עצמי. אחד על אחד. כמה שיותר נקי. ושם הקושי. לשכוח לרגע שאתה נשוי ואתה אבא ואתה מנהל ואתה בעלים ואתה יוצר. לשים את כל האגו בצד ולחשוב מה לא בסדר בתמונה שאתה בוהה בה. וזה לא קל. בטח לא ב25 שעות.

 

כמו שנה אחת לא מזמן שבה פתאום מצאתי את עצמי כותב מייל למי שעד לפני כמה שנים היה אחד החברים הקרובים שלי. הוא "חצה קו" שאני לא יכולתי לעכל אותו. הרגשתי נבגד וניתקתי כל קשר איתו. לא יכולתי להכיל את זה בזמנו. במשך השנים הכעס עלה וירד בסולם האישי שלי, אבל כמו ששרו אחרים, הזמן אכן עשה את שלו ובאותה שנה ביום כיפור מצאתי את עצמי כאמור משגר לו מכתב שבו כתבתי לו שאני באמת סולח לו מכל ליבי. לא בקטע שהכל טוב ונהיה חברים או משהו, אלא בקטע של שיחרור. שחררתי אותו ואותי מהמעסה של הכעס. שיחיה ושיהיה לו טוב. אמן.

 

ובגלל זה, עד היום, אני צם. זה חלק מהאמצעי להגיע לשקט שלך, ולא איזה מסע שכנועים של האל שיסלח לך. אם זה היה ככה רוב בני האדם היו צריכים לצום חצי שנה על כל שנה. אלא שיש משהו בניקיון הזה, ברעב הקטן הזה ( אנחנו כולה צמים יום, זה לא רעב אמיתי של ילדים באפריקה כמו שמציין בגאוניות לואיס סי.קיי. בסטנד אפ המדהים שלו), שבאמת נותן לך רגע נקי של מחשבה.

 

אצלי השנה גם היומולדת  שלי נפלה בול על יום כיפור. ובול גיל 40. כן, אני מהילדים של חורף של שנת 73. קוויקי של אבא שלי שבא הביתה אחרי הקרבות. הבייבי בום של המלחמה האחרונה (עלק).

 

ואחרי היום הזה והבחינה העצמית שלי אני במצב טוב- היחידה שאני חש צורך לבקש ממנה סליחה זו אשתי היקרה שלפעמים צריכה לסבול מתבגר בן 40 עם קפריזות ושטויות של בן 17. סליחה בייב על זה. ועל זה שאני שונא לשטוף כלים. ושאני תמיד צודק.

עם כל השאר אני סבבה. אפילו סבבה פלוס.

שנה טובה

תגיות