בחדשות ברדיו דיווחו על התאונה האכזרית שהתרחשה בכביש הכל כך מסוכן המוביל מערד לים המלח. הקריין ניסה להעביר את הכאב כאשר בישר בצורה לאקונית על האופן שבו התרחשה התאונה. עקיפה בלתי חוקית, חשד לנהיגה בשכרות של הנהג הפוגע, האב ההרוג ושתי הבנות והאם שנפצעו קשה ולאחר מכן גם התבשרנו על מותה של הבת הצעירה. בהמשך היום המשיכו לדווח על התאונה ולדון בה. השוטר אשר נכח במקום סיפר על המראות שראה וחשבתי כמה פעמים צפיתי בשוטרים או באנשי זק"א או כוחות הצלה מתארים זירות של תאונות דרכים

כ-"זירת טבח" או "זירת אסון".

חשבתי על המילים המכובסות שאנחנו שומעים ברדיו או בטלוויזיה. המילים שבאות לחסוך מאיתנו את המראות הקשים, את הדם ואת האובדן. אבל משהו בדבריו של השוטר הזה לא הניח לי כל היום. ההבעה של הכאב על פניו והדרך הכל כך מרגשת שבה תאר כיצד חילצו את מיה הקטנה מהרכב המחוץ. כיצד היה לצידה כאשר פינו אותה לבית החולים וכאשר שאל אותה לשמה וגילה היא מילמלה כי אינה יכולה לזכור את גילה. אולי היו אלה המילים האחרונות שלה? השוטר אמר שכאשר שמע מאוחר יותר על מותה של מיה לא יכול היה להתרכז בעבודתו וחשב על בתו הקטנה, גם היא בת ארבע.

אז איך אפשר לעצור את ההרג הזה? מה גורם לאדם מן הישוב (מסתבר שהוא גם בעלה של הרופאה שקיבלה את הפצועות בבית החולים) מה גורם לאדם להיכנס לרכב כשהוא שתוי ולבצע עקיפה שהיא ללא ספק הימור על חיי אדם. מילא אם היה מהמר רק על חייו שלו אבל אותו אדם יודע בוודאות שאם העקיפה לא תצלח הוא ייקח איתו חיים של אנשים אחרים. אנשים שרק רצו לחזור הבייתה בשלום. מישהו אמר אח"כ שהפיתרון הוא חינוך אבל לדעתי הדבר חייב לבוא יחד עם ענישה. ענישה אפקטיבית ומרתיעה והתיחסות לנהג כזה כאל לא פחות מרוצח. רק כאשר נתחיל להתייחס לפושעי הכביש כאל רוצחים פוטנציאליים אולי הם יהססו לפני שיקחו את העקיפה הבאה ויקחו איתם לתהום חיים אחרים. חיים שלא היה להם זכות לקחת.

תגיות