כשהגיעו תוצאות הבדיקה- נשברתי

אם לא הייתי הולכת להיבדק, לא הייתי מגלה שהתנדבות היא הכל בשבילי. אני מרגישה שאני ממש חיה בשביל הדבר הזה. אני חיה בשביל לסייע לנשים שחלו בסרטן השד. אמנם התנדבתי שנים ב'בית איזי שפירא' ברעננה, אבל עכשיו זה משהו שהוא שלי.
עוד באון לייף:
אם לא הייתי הולכת לעשות ממוגרפיה זה היה אסון כי במישוש לא הרגישו את הגידולים. והיו לי שניים. אחד הדברים הכי חשובים זה ללכת להיבדק, אני כל הזמן אומרת. עוברים שנה מאוד קשה, אבל עוברים את זה.
הלכתי לבדיקות כלליות לקראת דיאטה, והרופא אמר: 'את יודעת מה, תעשי גם ממוגרפיה, ונהיה מכוסים מכל הכיוונים'. בבדיקה עצמה כבר ידעתי שמשהו לא בסדר כי חזרו לי על הבדיקה והעבירו אותי מחדר לחדר. בגלל שאשתו הראשונה של בעלי נפטרה מסרטן, החלטתי לא לספר לבעלי עד שאדע מה קורה.
בינתיים, רופא המשפחה אמר שאין לו שום דבר חשוד במחשב וזה הרגיע. בדרך הביתה, ראיתי שמלה לבנה מהממת בחלון ראווה. נכנסתי, קניתי, ואמרתי שזה שווה את הבשורה הטובה. הגעתי הביתה מבסוטית, פתחתי את הדלת וקיבלתי את הטלפון מ'אסותא' שמשהו לא נראה להם ושאעשה ביופסיה.
תאריך הביופסיה שרצו לתת לי נפל בדיוק על גמר של משחק כדורגל, ואמרתי להם: 'לא, אני לא יכולה ביום כזה, לבעלי יש משחק כדורגל'. ענו לי: 'תגידי, בעלך יותר חשוב לך מהבריאות?' כשהם התקשרו שוב, בעלי ענה והוא שמע שמדברים מבית חולים אז סיפרתי לו. במשחק הזה הוא כבר לא צפה.
אני לא אשקר. כשהגיעו תוצאות הביופסיה נשברתי לחלוטין כי אלו היו שני גידולים. יצאתי החוצה בוכה. בפרוזדור לקראת היציאה החוצה מישהו דפק לי על הגב. סובבתי את הראש וראיתי מולי גבר נאה עם עיניים כחולות מהממות. הוא אמר לי: 'תשמעי, אני עקבתי אחריך, אני רואה אותך, אם יש לך 'ביטוח חיים' תדעי לך שאף אחד לא יזכה בו. את תעברי את מה שתעברי, תהיה לך שנה קשה, ואחרי זה הכל יהיה בסדר. אל תבכי, תהיי חזקה'. הוא היה רופא. עד היום אני לא יודעת את שמו.
הבת שלי בדיוק למדה לבחינות באוניברסיטה, החלטתי לספר לה רק לאחר שתסיים אותן. עד שהגיע היום של הניתוח כבר סיפרתי לחברים. כשסיפרנו לבתי, היא גם גילתה שתאריך הניתוח יוצא בדיוק ביום ההולדת שלה.
אחרי זה עברתי כימותרפיה. היא הסבה לי סבל רב: כל שבועיים הייתי מקבלת טיפול, עשרה ימים הייתי במיטה, שלושה ימים בסדר ואז שוב טיפול. והיו שמונה טיפולים כאלה. אחר כך הגיעו ההקרנות, שגרמו לי לסחרחורות קשות ביותר.
בעלי ליווה אותי. לצערי, היה לו כבר ניסיון מאשתו הראשונה והוא תמך בי בצורה מדהימה. חברות היו לצידי כולל חברה שהיתה מגיעה מידי יום ומחזיקה את הבית שלי כי אני בנאדם מאוד מסודר ונקי וניקיון חשוב לי. כולם עזרו כדי שהבית תמיד יהיה נקי ושאשכב חולה בשקט.
בתקופה ששכבתי חולה, הווילונות היו פתוחים. הייתי צופה אל הגינה ורואה הכל. את רואה את עונות השנה חולפות: החורף החזק, האביב שמגיע. אמרתי שכמו בטבע כך זה יהיה גם אצלי: הטיפול הכימותראפי, כואב ככל שיהיה, לא יהרוג אותי אלא ירפא אותי.
ערב אחד ישבנו בסלון והיתה בטלוויזיה פרסומת של 'יד להחלמה'. בעלי אמר לי: 'אחרי שאת גומרת עם המחלה מאוד מתאים לך להיות במקום הזה. את צריכה לתרום את עצמך לגוף הזה כי את יכולה לתת שם המון ממך'. באמת הלכתי והתנדבתי ומאז אני מלווה נשים מהיום הראשון שלהן עד הסוף של המחלה. יש חולות שהפכו להיות חברות שלי.
הפעילות כוללת מפגשים, טיולים, אנחנו חוגגות ביחד חגים מסוימים. יש לנו קבוצה בפייסבוק שמורכבת ממגוון גדול של נשים מגיל 27 עד 70. אם יש חולה שעוברת משהו ולא יודעת מה לעשות היא שואלת ומקבלת תשובה.
אני לא יכולה לומר 'לא' לאישה חולה
"כשחליתי, לא חשבתי בכלל להתקשר אל 'יד להחלמה' ואני חושבת שזו טעות כי הם נותנים את הכלים הכי טובים. יש לך יום אחד טוב ואחרי יומיים את יכולה לרדת תהומה ואז יש לך את המתנדבת שיודעת בדיוק מה את עוברת. היא יכולה לדבר איתך על מה שאת לא יכולה לדבר עם אף חברה אפילו לא עם הבנאדם הכי קרוב לך. רק מי שחלתה יכולה להבין מה את עוברת. גם אחרי שעברנו את מה שעברנו זה כל הזמן בראש. לא גומרים עם המחלה.
רק מי שחלתה יכולה להבין מה את עוברת. מלכה בן משה
נשים שאני מלווה אומרות לי שאני מלאך, שאין עלי. אני מקבלת תגובת כאלה מהן ומהמשפחות שלהן. יש חולות שמתגוררות קרוב, אז לעיתים אני אומרת פתאום: 'רוצה להיפגש איתי?' והן עונות: 'אני מתה להיפגש איתך', ואז אנחנו נפגשות בבית קפה ומתחבקות כאילו אנחנו חברות של חמישים שנה.
אני לא יכולה להגיד לאף אחת 'לא'. כשמתקשרים אלי מ'יד להחלמה' ושואלים אם אני יכולה להתקשר למישהי לדבר איתה, אני תמיד מסכימה. זה לא רק טלפונים. נוצרות שיחות מאוד עמוקות. כמובן שעברנו מן סדנת הדרכה כזו אבל אני לא מצליחה לעמוד במה שאמרו לי בסדנה, אצלי זה עובר מעבר לכך.
אנחנו רואות עוד ועוד חולות, שגילן יורד בהתמדה. ומנגד - רק בתקופה האחרונה נפטרו לנו שלוש חברות. זה נכון שכולנו חרדות מהמחלה וממשיכות הלאה אבל אנחנו לא מרגישות שאנחנו ב'מחלה' ולא תמיד מדברות רק על המחלה.
בהתנדבות שלי אני מרגישה גיבורה ומנצחת. אני מרגישה טוב כיום, וגם נראית עשר שנים יותר צעירה מהגיל שלי. לעבור את מה שעברתי ולצאת מזה - זה לנצח את החיים. אני מאמינה שנשים צריכות לדבר על זה. לא להסתיר, כי ככל שאת מדברת על זה - את מקבלת יותר תמיכה. לך, ולא פחות חשוב למשפחה שלך".