מה יהיה איתי? אני חושבת לעצמי: אני אחרי תואר ראשון, אני אמורה להיות עם איזשהו כיוון בחיים ומטרה להשיג, וכל מה שנותר לי זו התגובה הנוחה של "אני לא יודעת". האם אני אמורה למכור את נשמתי ומאוויי המקצועיים בשביל תוספת שכר שתגרום לי להפסיק להתעורר בבהלה עוצרת נשימה ב-4:30 לפנות בוקר כל יום? (אנחנו מדברים פה על סכומים זעומים ובכל זאת, עבור אדם במעמדי ההפרש משמעותי ומבדיל בין תמיכה כספית מצד ההורים לעצמאות כלכלית זוהרת). ומה הם בכלל מאוויי המקצועיים? אין לי מושג על עצמי. מה אני אוהבת, מה אני לא. "במהותי אני אדם סתגלן", אני תמיד אומרת. ואולי בכלל לא חקרתי את עצמי מספיק. אין ספק שהגעתי להודו מוקדם מידי, צעירה מידי. הרי אנו נוסעים לשם כדי למצוא את עצמנו. ובכן, כל מה שאני מצאתי זו נערה קטנה וחרדה.

 

ועכשיו, בגיל 27, עם תואר חסר חשיבות וללא מקצוע, באתי למרכז ההזדמנויות של המדינה ואני רוצה עבודה!! משהו שקשור אליי, משהו מעניין (ברובו), משהו שיכסה לי את המינוס בבנק.. וכן, אני מלצרית תותחית ? אז מה! זה מה שאני אמורה לעשות פה עד שאני אמצא בעל הייטקיסט שיפרנס את משפחתנו העתידית? אני מקווה שלא. אז התחלתי למלא לוטו ? רק כדי שיהיה לי משהו לחלום עליו. אולי באותה מידה יכולתי "להתחזק", להתקרב אל הדת או איך שלא אומרים את זה. ההישענות הזאת על משהו, שכל תוצאותיה מסתכמות באמונה פסיבית וחוסר פעולה, דיי מפתיעה אותי. זאת אני? אדם נתמך ולא אקטיבי? איפה השליטה שלי? חבויה ודחוקה בהפרעות אכילה שעליהן לכאורה כבר התגברתי? מרוץ החיים הקלישאתי הזה ? אין בו מהות. אז אני כותבת, לא עבור מודעת דרושים מסוימת או איזה בלוג, בשבילי. כדי להקיא את זה מתוכי ולהתנקות (no pun intended..). כמו סדר פסח, שמחייב אותנו להתמודד עם כל הלכלוך והבלגאן שנצבר בנו וסביבנו, ובסופו של דבר להיפטר ממנו על מנת שנוכל להתחיל את המצבור מחדש.

 

החזרתיות הזו שמאפיינת את חיי, מדכאה אותי, במיוחד כאישה צעירה. למה הכול חוזר על עצמו? הייתי חושבת שבעולמנו המערבי והקפיטליסטי, הכביכול מתקדם, היינו כבר מצליחים לזנוח את אותם דפוסי חיים חוזרים ונשנים. כן, זו דרך הטבע, אבל האמת היא שכבר מזמן אין לי חיבור עם הטבע. כל מה שמקיף אותי זה אספלט וריח שתן מהול בפיח וריקבון של גוויות חתולים דרוסים. אם פעם רציתי להיות חתול, היום אני יודעת שהחיים נמדדים על-פי גיאוגרפיה. צריך לדעת היכן להיות חתול. אז אולי תל אביב פשוט לא מתאימה לי. ואולי פשוט אין לי מה לחדש, וכל האינדיבידואליזם הזה הוא סתם אשליה. הרי, רוב האנשים שיקראו את החיבור הקטן הזה יחשבו לעצמם: "הנה עוד אקדמאית ללא ניסיון שעוברת משבר של חיפוש עצמי והשתלבות בעולם התעסוקה". אז אני סתם עוד אחת אבודה בתוך עולם משתנה שלא יודעת מה לעשות עם עצמה. -"נו טוב, יעבור לה. היא עוד צעירה, היא תמצא עבודה, תעשה ילדים ותחכה לפנסיה כדי להתחיל לחיות באמת". לא יאומן.          

תגיות