שום דבר בבוקרו של ה-18 באוגוסט 2010 לא הכין אותי לכך, שזה יהיה היום שישפיע כה עמוקות על חיי.

 

בערבו של אותו יום, ראינו, בן-זוגי ואני את הסרט "מיסטיק ריבר". כבר בסצינת הפתיחה, מכניסים באמתלת שווא, שני גברים בגיל העמידה, נער צעיר למכוניתם. ארבעה ימים אח"כ, הוא מצליח להמלט משביים, לאחר שעבר שם התעללות מינית. הסרט מלווה את הנער, שהפך כבר לגבר נשוי ואב לבת מתבגרת בעצמה ואנו, הצופים, נחשפים לטראומה הזו שליוותה, מלווה ותלווה אותו עד סוף ימיו.

וכאילו לא הספיקה התחושה הנוראית, שליוותה אותי, אימא לילדים קטנים, לאורך כל הסרט: בתום הסרט נכנסתי כהרגלי לאינטרנט לגלישת התעדכנות זריזה לפני השינה ומה ראו עיני: ידיעה על הפדופיל המורשע והמשוחרר, יוסף נגאוקר, שהסתובב חופשי בקרית-גת, אסף לידיו ילד בן חמש מהרחוב ונעצר בדקה התשעים, לפני שהספיק לבצע בילד את זממו.

 

מסתבר, שאותו נגאוקר, היה תחת צו פיקוח לעברייני מין, ולקצינת משטרה ערנית ממשטרת קרית-גת נודע שהוא מפר את תנאי שחרורו. אותה קצינה, מורן ידלביץ', הזדרזה לעוצרו, כאמור, מעט לפני שלילד אונה רע. זה היה כבר יותר מדי בשבילי.

"הרכבתי רשימה של 100 עברייני מין"

קראתי רבות על פדופילים, שמקבלים בארץ עונשים מגוחכים, ומיד לאחר שמשתחררים חוזרים לפגוע בעוד ועוד קטינים. אבל המקרה של נגאוקר היה כבר מעל להבנתי: איך ייתכן שפדופיל מסוכן, שהורשע כבר בפגיעות מיניות בקטינים, חוזר לרחובות קרית-גת ואף אחד מההורים אינו מיודע על הנושא?

 

הרי ברור, שלו ההורים בשכונה היו יודעים על היותו משוחרר, אף אחד מהם לא היה מעלה על דעתו לתת לילדו הקט להסתובב חופשי בגן-השעשועים. אתם בטח מבינים שבאותו לילה כבר לא ישנתי יותר מדי. המשכתי לגלוש באינטרנט ולברר מה אומר החוק בארץ לגבי יידוע האזרחים על שחרור פדופיל מורשע (נכון: כלום) ובדקתי מה קורה בחו"ל, בעיקר בארצות הברית.

לאחר שהבנתי שבמדינות רבות בארה"ב, עבריין מין המשתחרר מהכלא חייב לדווח לרשויות על כתובתו החדשה, והן מצדן חייבות ליידע את הציבור מיידית (כולל תמונה הכרחית), החלטתי שדבר כזה חייב לקרות גם בארץ.

עוד באותו לילה, באדיבות גוגל, הרכבתי רשימה של 100 עברייני מין, שפגעו בקטינים. חלקם, מה שמוגדר בשפה המקצועית 'פדופילים' וחלקם 'סתם' אופורטוניסטים, שניצלו רגע כזה או אחר של שהיה במחיצת קטין כדי לתקוף אותו מינית. מובן ש'תקיפה' היא לא רק מעשה מגונה, אלא היא לעתים שם יפה מדי לאונס או מעשה סדום.

"המדינה לא מילאה את תפקידה כראוי, לקחתי את המושכות"

אותו לילה ארוך, שכלל הרבה הפסקות כדי להתנתק מעט מהגועל והקבס, שתקף אותי, היה לילה מכונן. למחרת, דיברתי עם עוד כמה חברים טובים, שהיו שותפים לחזוני, ויחד התגייסנו למשימה.

 

בילינו שעות ארוכות בבניית בסיס הנתונים: חיפשנו מידע, מצאנו ידיעות על תפיסת חשודים, על הגשת כתבי אישום, ועל גזרי-דין. את כולם הכנסנו לקובץ, שהלך ותפח. כל פעם שחשבנו שסיימנו גילינו עוד מאגר נתונים, שהוביל לעוד 100-200 שמות. עשינו הצלבות, חיפשנו ערעורים לערכאות גבוהות, כדי שלא יהיה מצב, שאם אדם הורשע במחוזי, אבל זוכה בעליון לא נדע על כך.

 

כל תמונת עבריין, שנמצאה, לוותה בסיפוק גדול, שכן, אנו מעדיפים, כמובן, שלכל אחד מהם תהיה מוצמדת תמונה. רק כך יוכל הציבור להזהר בצורה מיטבית. ברור שבסיס הנתונים אינו מושלם, שכן הוא ניזון רק ממה שאנו, אזרחים מן השורה, הצלחנו לדלות ממעמקי האינטרנט. עדיף היה, שהמדינה תיקח את הנושא הזה על עצמה ותציג את מלוא הנתונים הקיימים אצלה: תמונות של כל המורשעים, מקום מגוריהם וכדומה. אך, מכיוון, שהמדינה לא מילאה כראוי את תפקידה, החלטנו שאנו נעשה זאת.

איפשרנו באתר חיפוש של העבריינים לפי שם ו/או מקום מגורים ו/או איזור 'פעילות'. הוספנו קישורים רלוונטיים לארגוני סיוע לנפגעי עבירה, לאתרים המייעצים איך למנוע פגיעות שמקורן בגלישה באינטרנט, לעונשים הקבועים בחוק על עבירות מין ועוד ועוד.

להפוך את חיי העברינים לבלתי אפשריים במקום את חיי הנפגעים

האתר עלה לאוויר ב-12.11.10, מעט פחות משלושה חודשים אחרי אותו לילה הזוי מול האינטרנט. מאז, זכינו לפרסום תקשורתי די נרחב, שכתוצאה ממנו זכינו לעשרות אלפי גולשים ולמאות פניות. רובן הגדול (למעט 2-3 של אנשים, שכנראה ניזוקים ישירות ממאגר הנתונים) היו אוהדות ותומכות.

 

קיבלנו פניות עם שמות עבריינים, שלא הופיעו במאגר. לאחר בירור העובדות, אכן העלינו בזכות אותם גולשים שמות נוספים. חלק מהפונים הם קרובי משפחה של הקטינים הנפגעים, ומבחינתם הוספת שם הפוגע באתר, הוא נחמה מסוימת והכרה בכך שאחיהם/ביתם לא 'נפגעו לשווא' וכי איזכור שם הפוגע, עשוי למנוע פגיעות עתידיות בקטינים נוספים. רבים גם ביקשו לעזור ולהתנדב בצורות שונות. חלקם עוזרים לנו בהגדלת מאגר הנתונים ועל כך תודתנו נתונה לכולם.

הרגשנו שמילאנו חלל גדול, שהיה אמור להיות ממולא ע"י המדינה, אך היא הפקירה אותו. מבחינתנו, הקמת האתר היא רק יריית פתיחה במאבק ציבורי ארוך ורחב היקף, שצריך להביא לשינויי חקיקה ולשינוי בהתנהלות גופים ממשלתיים שונים, וכל זאת במטרה, להפוך את חיי העבריינים לבלתי-אפשריים במקום את חיי הקטינים הפגועים.

המטרה הסופית: לשנות את החוק ולהחמיר בעונשים

רוב ההמלצות שיוזכו להלן, פשוטות ליישום ואינן כרוכות בעלות גבוהה, אם בכלל. שינויים אלה יקטינו את תופעת 'הדלת המסתובבת' בקרב עברייני מין הפוגעים בקטינים. עצות אלה הן תולדה של תובנות, שנוצרו מקריאת מאות גזרי-דין של עבריינים אלה.
 
1. די לעונשים המגוחכים. הרוב הגדול של השופטים נותן עונשים מגוחכים לפדופילים. אם העונש הקבוע בחוק על מעשה מגונה בקטין נע בין שלוש שנים לארבע (תלוי בגיל הקורבן), הרי שאם עבריין ביצע מעשים מגונים בארבעה קטינים, הוא יוצא (במקרה הטוב והנדיר), בעונש השווה ערך לביצוע עבירה בקטין אחד.
 
המסר לפושעים: לא משנה אם פגעת בקטין אחד או בעשרה, העונש המקסימלי שתקבל יהיה כאילו פשעת פעם אחת בלבד. לכן, על המחוקק להגדיר באופן חד וברור: עברייני מין (ובמיוחד אלה שפגעו בקטינים), עונשם יהיה לעולם מצטבר!
 
2.  להגדיר רף מינימלי של עונשים. יש להגדיר עונשי מינימום על פשעים אלה. העובדות מגלות, שהשופטים בארץ רחמנים ומגלים רגישות יתר למצבו של העבריין (אלמן, נכה, אב לשבעה ילדים) מאשר לזה של הנפגע.
 
3. להטיל קנס כספי ללא קשר למצבו הכספי של העבריין. הקנס הכספי המושת על עבריינים, שאמור להיות מוקדש לנפגע לצורך שיקומו, מקומם ואינו מספיק אפילו לסדרת טיפולים פסיכולוגיים קצרה. האם 5,000 ש"ח לילד שנאנס מספיק אפילו לקצה קצהו של שיקום?
 
נתקלנו כבר במקרה של קטין שנאנס ע"י מובטל, ולכן השופט לא פסק לו שום פיצוי כספי. האם קטין צריך 'להעדיף' להאנס ע"י מנכ"ל בהיי-טק מאשר ע"י פועל במפעל?
 
4.  ענישה מחמירה על עבירה חוזרת. בארה"ב, אם עבריין מבצע פעם שניה עבירת מין בקטין, הוא נכנס לכלא, ללא שהיות, ל-30 שנה. בארץ, ישנם פדופילים מועדים (הרשימה באתר שלנו), ש'פעילים בתחום' עשרות שנים (!!) ופגעו במהלך חייהם בעשרות קטינים. הם נכנסים לכלא לתקופה קצרה, יוצאים ומיד פוגעים שוב וחוזר חלילה.
 
5. לקבוע "מסלול שפיטה מהיר" לפשעי מין. משפטים מסוג זה נמשכים (בעצם כמו משפטים רבים בארץ) על-פני שנים רבות. לדוגמא: עבריין ביצע הפשע ב2000, ב-2002 נפתח משפטו וב-2006 נגזר דינו. והשופט? ריחם על הפושע עקב 'עינוי הדין' שנגרם לו ופטר אותו בעונש קליל.
 
עוד סממן שלילי של תופעה זו, הוא שעדותו של הקטין כבר אינה 'טרייה' (הרי עברו שש שנים, לא?), וסנגורו של הנאשם משתמש בנקודה זו כדי לחלץ את מרשו מהרשעה. לכן, יש להגדיר 'מסלול מהיר' לפשעי מין בקטינים, בו, נערכים דיונים בקצב מוגבר של מספר פעמים בשבוע, כך שתוך שבועות בודדים יינתן גזר-דין. כך, זכרונו של הקטין עדיין טרי והעבריין לא יכול לזעוק לעינוי דין.
6. להיות קשובים למצבו הנפשי של הילד הנפגע. חוקרי ילדים, ממליצים ברוב רובם של המקרים, לא לאפשר לקטינים הנפגעים להעיד, משום שמצבם הנפשי לא מאפשר מתן עדות. פעמים רבות המחשבה היא, שהקטין לא יוכל לעמוד בחקירה נגדית ממושכת ואכזרית של הסניגור.
 
יש להנהיג ימי הסברה מרוכזים לשופטים, הדנים במשפטים פליליים ולהנחותם לא לאפשר במשפטים כאלה לסניגור להתעלל בקטין בעת חקירתו. בל נשכח, שלא הקטין עומד למשפט, אלא מרשו! לכן, השופטים חייבים להיות קשובים למצבו הנפשי של הקטין ולא לאפשר חקירות ממושכות, אלא להגביל את משך זמן העדות וכן למתן את גישתו התוקפנית (בד"כ) של הסנגור.
 
7. לאפשר עדות מוקלטת של הקטין הנפגע. עצם ההמתנה לדיון במסדרונות ביהמ"ש, בה הקטין נמצא פנים מול פנים עם הפושע שפגע בו, או הצורך להעיד בדיון עצמו ולראות אותו אדם כל זמן הדיון מהווה גם היא גורם מרתיע, המשפיע על השיקולים אם להעיד או לא. יש להערך בביהמ"ש, כך שתיווצר הפרדה בין הקטין ופוגעו בכל אחד מהשלבים (המתנה + הדיון עצמו). אם זה דורש שינוי חקיקה, כך שעדות הקטין, תהיה למשל מוקלטת בלבד ולא תידרוש נוכחותו בדיון - מה טוב.
 
8. להוסיף עוד תקנים של חוקרי ילדים. אמנם לאחרונה נוספו תקנים, אך זה אינו מספיק. כל ילד שמחכה לחקירה סובל, אמונו במערכת קטן, וגם כאן, זכרונו מטשטש ועדות שניתנת חודשים אחרי האירוע, דינה אינו כדין עדות שניתנת שעות או ימים לאחר הטראומה.
 
9. להגדיל את התקנים לצורך פיקוח על עברייני מין. חוק הפיקוח על עברייני מין משיג את מטרותיו, אך באופן חלקי, עקב מיעוט תקני מפקחים. יש להגדיל באופן מיידי את התקנים, כדי שכל עבריין מין יידע, שעוקבים אחריו בשבע עיניים, 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. יש עדויות אחדות להצלחה של הפיקוח, שהצליח לעלות בזמן על פדופילים, שהחלו לעבוד, למשל, כשומרים בבית-ספר וכן את מקרה יוסף נגאוקר הנודע מתחילת הטור שלי.
10. עלות מניעה נמוכה יותר מעלת הטיפול בעבירה. יש לזכור שעלות מניעת העבירה יותר נמוכה מעלות הטיפול לאחר שכבר נעברה העבירה. יש להגדיר פרויקט לאומי של הסברה ומניעה בקרב ציבורים גדולים, שאינם חשופים לה בשגרה.
 
למשל המגזר החרדי: שם קיימת תופעה רחבה מאד של פגיעה מינית בקטינים, אך בגלל האופי הפטריאכלי של החברה, בגלל כניעתה הכמעט מוחלטת לרבנים, פעמים רבות הקטינים מושתקים כדי, בין השאר, לא להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה וכדי לא לפגוע בשידוך של שאר האחים. ואז, במגזר זה, העבריין מספיק לפגוע בעשרות ילדים (!!) עד שהוא נתפס (אם בכלל).
 
יש לבצע הסברה נרחבת מאד ומקיפה מאד בקרב מגזר זה ומגזרים אחרים, שהוזנחו מבחינה זו. בל נשכח שרבים מהנפגעים מינית בילדותם, הופכים לפוגעים מינית בקטינים בהמשך חייהם. כך, שמניעת הקטין ה'ראשון' שנפגע, תמנע דורי דורות של פדופילים ותמנע אלפי או עשרות אלפי קורבנות.
 

11. להכריח עברייני מין  להירשם במאגר. אחרון חביב הוא אותו נושא, שלשמו קם האתר: חקיקת חוק דיווח התייצבות בעת שחרור פדופיל מהכלא ויידוע הציבור תוך 24 שעות באתר אינטרנט ייעודי על עצם שחרורו ועל כתובתו החדשה, תוך הצגת תמונתו.

מגיע לילדים שלנו לגדול בשקט

במאמר זה זרקנו הרבה כפפות, אך אין כוונתנו שהן תיפולנה בשדה בור, ויישארו שם כאבן, שאין לה הופכין. נשמח להרים אותן ולהרתם יחד עם גורמים ציבוריים שונים לקידום נושאים אלה.

רק שילוב של כל ההמלצות הללו יבטיח שילדינו באמת יוכלו לגדול בשקט. כמו שמגיע להם.

 
דבי ק.
ממקימי האתר "תנו לגדול בשקט"
תגיות