הכול בוער במערכת החינוך
"הכול בוער
שמים שהערב מצפה אותם שחור
הכול בוער
הלב שלי שמנסה לזכור
הכול בוער
הכול בוער
הכעס הרצון והתשוקה החזקה
הכול בוער "
עברי לידר
"אני שונאת גאוגרפיה", כותבת אחת הבנות בקבוצת הוואטס אפ של הבכור. "גם אני", משיב לה ילד אחר, מה שפותח שרשור ארוך של הסכמות. כן, הם שונאים גאוגרפיה וכן, זה נראה להם הגיוני לחלוטין.
"למה צריך את זה בכלל?", שואלת ילדה אחרת. "נכון!", עונים לה. קונצנזוס. גאוגרפיה זה משעמם, מלאה, חסר עניין, דוהה. חובה.
הכול בוער אצל הילדים שלנו, אצל חלקם כבר הגחלים בקושי לוחשות. הכמיהה ללמוד נסדקה כבר מזמן. בכיתה ו' נשאר ממנה אפר וגיצים. לפעמים גם זה לא.
אני לא חדשה כאן, אני לא מהיום. את החבורה הזו אני מכירה מכיתה א', את חלקם עוד לפני. ראיתי אותם מאבדים את הרצון ללמוד לאט לאט. זה היה תהליך ארוך אך נחוש. בחוסר אונים, נאלצתי לעמוד בצד ולחזות במערכת החינוך עושה את מה שהיא יודעת לעשות טוב כל כך - לגרום לילדים לאבד את חדוות הלמידה. ונמאס לי כל כך. נמאס לי לשתוק, נמאס לי לראות, נמאס לי בכל נימי נפשי.
נמאס לי משיטת השינון הבלתי נגמרת, נמאס לי שלא מעודדים ילדים ליצירתיות, לחלומות, לדמיון. איפה המורה שתבוא ותלהיב ילד? שתצית את הלהבה הזו שתגרום לו לרחף בתוך השאלות ולתור אחר רעיונות בעולם שבו לא הכול נע בין נכון ללא נכון. אבל גברת, לנו יש יעדים, לנו יש מפקחים, לנו יש תוצאות כיתתיות. אותנו, גברת, ממש לא מעניין אם הילד שלך יחלום, יחוש, ידמיין.
השיר "בראשית" של חיים חפר, הוציא מהבכור שלי לא מעט קיטורים. מה רוצים ממני כאן?, שאל בכעס. למה הם מטרידים אותו בדבר המשעמם הזה. מישהו הסביר לכם? דיברו אתכם על השיר הזה? לא! הוא עונה בכעס. בכלל לא.
מתוך WWW.NRG.CO.IL
אז אני יושבת איתו, לא יותר מעשר דקות, בחיי. לא יותר מעשר דקות זה מה שצריך כדי להצית את הדימיון שלו, להעיף את הנפש למעלה למקום בו התודעה הופכת למופשטת וחסרת תבנית. אז קורה הקסם.
אנחנו קוראים יחד את השיר המדהים הזה, המתאר איך הפך האדם את הבריאה המופלאה לאסון, לטרגדיה. ואז נשם אלוהים לשנייה, ברא את הכול מחדש ואת האדם השאיר בצד הפעם.
הבכור מביט בי, משמעות השיר מכה בו פתאום. אנחנו פותחים בשיחה עמוקה על המשמעות הקשה הגלומה כאן. השאלות המונחות אל מול הדעת המרוככת נראות מאיימות פחות עכשיו.
אבל זה הרי לא ממש מעניין אף אחד. זה לא יעד. זה לא ציון. זה לא מעניין את המפקחת.
אבל אתם הורסים ואתם מנתצים ואתם מכלים. וכואב לי עד עמקי נשמתי לראות איך אתם גומרים להם את הההתלהבות, מרסקים להם את הקסם שבלמידה. עד דוק. ואז נגמר. ודי.
"אושר במנות קטנות תמימות יפה
הכול עובר
שיישרף הכול בלהבה גדולה
שיישרף הכול נתחיל מהתחלה
שיישרף הכול בלהבה גדולה
שיישרף הכול נתחיל מהתחלה "
אנחנו מנסים לחנך אותם להיות אזרחים טובים, הבטיחו לנו בטקס פתיחת השנה.
אנא מכם, את זה תשאירו לנו. אנחנו מפקידים בידכם ניצנים רכים. גלום בהם פלא. קסם. גלום בהם העתיד. תנו לכל אחד מהם את המתנה שבגילוי האוצר הבלתי נגמר הגלום בתוך המוח. בתוך הלב. בתוך הנפש. שיישרף הכול, בואו נתחיל מהתחלה.
ולכל הפחות, למצער, בבקשה מכם - תפסיקו להרוס.





React to WordPress