"ביום שכל הרחובות יהיו לטובתנו
יהיו שם בשבילנו ולא של אחרים
גם אנחנו אז נוכל לצאת שלובי ידיים
לראות אז מעלינו שמים נקיים

 

ואת, עכשיו את לא יודעת
אבל אני שמעתי - יש חיים טובים
שכל האנשים חיים בלי פחד
ונשארים ביחד, חיים פשוטים"

אביב גפן ועידן רייכל

 

בוקר. אחד מיני רבים. משפחה אחת, שישה אנשים. כל אחד עולם שלם. שישה ירחים סובבים בקוסמוס שבנינו לנו. לא הכול פסטורלי ושלו בבית בו חיים ארבעה ילדים. נהפוך הוא. בתוך מתחם מוגדר, נעים ארבעה גורים, כל אחד בשלב אחר בחייו, ותרים אחר מקומם בעולם, בסביבת החיים. בתוך הבית.

 

כמו ניצן רך, מתפתחת לה לאט לאט ואל מול עיניי המשתאות אישיות נפרדת לכל אחד מהם. מדהים איך שכל אחד הוא אחר וכמה הם שונים זה מזה. ועם זאת, עם זאת הם כל כך יחד. חווים וחיים את המתנה שבחיים משותפים.

 

והם מקטרים ומקנאים והם רבים ומתקוטטים וגם מרביצים לפעמים. הם חוברים ואוהבים כל כך עד שלעיתים קשה להם לשחרר את החיבוק. הם נפרדים וכועסים ומתפייסים, לפעמים הם גם שונאים. גור יוצא וגור חוזר, חברים באים והולכים. צעצועים נשכחים על הרצפה ולפעמים הכיור מלא בכלים. הדלת פתוחה, הבית פתוח, הנפש פתוחה. אני רוצה מזה רק עוד. יצרנו קן חם כל כך. הם יכולים לנחות כאן בבטחה מתלאות היום המטלטלות, מהקשיים, מכל מה שמחספס את הנפש ואת הלב הצעיר.

 

מתוך KACHA.CO.IL

 

והבוקר הזה, כשכל החבורה הזו היתה בתוך הרכב בדרך לבית הספר ולגן, החליף הגדול תחנות ברדיו וכולם צחקו על אמא שאוהבת לשמוע מוסיקה קלאסית, הכריז הקריין באחת התחנות על השיר הבא. והם שמעו את שם השיר והביטו זה בזה מיד בחיוך מלא משמעות. זה היה השיר שלהם. בלי יותר מדי משמעות ועם פיזמון קליט, הם החליטו כבר מזמן שהוא שלהם.

 

שמונה דקות לפני תחילת הלימודים, השעון מתקתק. למי אכפת. הרגע הזה היה שלהם בלבד. הם פתחו את החלונות ושרו בקולי קולות ורקדו בתוך הכיסאות, כשהם צוחקים ומחייכים זה לזו. העיניים קורנות משמחה. אלוהים, אתה מסתכל עכשיו? זה בדיוק מה שהזמנתי.

 

שלושת הגדולים יורדים יחד בבית הספר, בקושי אומרים לי שלום. אני מביטה בהם מרחוק ורואה כיצד הם צועדים יחד, צוחקים יחד. והילה גדולה של אהבה מקיפה אותם. איזה רגע מטורף.

 

אז  עם הטוב והרע, הריבים, הכעסים, הרגעים שיושבים על הלב ומעמידים למבחן יומיומי את כל הערכים שאנחנו רוצים כל כך להאמין בהם. האמת המוחלטת הזו, מסתתרת מתחת לפני השטח ומחכה להרים את ראשה. וכמה שהיא מושלמת, גם אם זה רק לרגע, גם אם זה מוקף בשגרה לא פשוטה.

 

אז אני, אני דווקא יודעת. יש חיים טובים.