פנאי בעידן המודרני

פעמים רבות הדרך בה אדם מנצל את שעות הפנאי יכולה להעיד רבות על מצבו הנפשי וגם על מערכת היחסים שיש לו עם המקום בו הוא נמצא ברגע שאינו "פנוי", דהיינו ? בעבודה. במילים אחרות ? הפנאי גם הוא סוג של "מקום עבודה" בו יש לאדם אתגרים רבים להתמודד עמם, כאלה שקשורים בכל מיני נושאים חשובים אליהם קשה יותר להתפנות במהלך העיסוק ה"מרכזי".

כאשר אנחנו מתבוננים על החיים כמרכיבים ביטויים שונים של אנרגיה גברית ואנרגיה נשית ניתן לחלק את היממה לשני חלקים משלימים שמשרתים זה את זה ושאמורים להעצים זה את זה. שעות העבודה  הן החלק הגברי יותר של היממה, עם יעדים מוגדרים, התעסקות בפרנסה ודיאלוג עם הסביבה. שעות הפנאי הן החלק הנשי יותר של היממה, עם יותר מרחב חופשי, עם אפשרות למנוחה, להרהורים, לבית ולמשפחה, לקצב איטי יותר, לתחביבים. היותו של הפנאי, כביכול, ?פחות חשוב" הופכת אותו למעשה לחשוב מאד עד כדי קריטי. בלעדי ניהול נכון ומזין של הפנאי (החלק הנשי המזין והמאפשר צמיחה) לא יהיה ערך רב ומשמעות לכל השקעה או הצלחה שתתרחש בצד השני, שלכאורה הוא ה"חשוב" יותר.

 
מהן האסוציאציות שיש לנו לפנאי? האם פנאי הוא מצב שיש בו הבטחה לאפשרויות רבות? האם הוא סוג של "חופשה"? האם הוא מקום למנוחה? האם הוא מוגדר על דרך השלילה כזמן שבו "לא עובדים"? האם הפנאי מפחיד אותנו עקב אי הבהירות שלו והיעדר חוקים ברורים וסדר יום? האם קשה לנו, במסגרת הפנאי, למצוא את עצמנו במצב שבו "אין לנו מה לעשות"? מה עולה לך בראש כשאתה חושב על פנאי? האם יש לך יעדים הקשורים לפנאי שלך? האם יש דברים שהיית רוצה לעשות בשעות הפנאי ולמרות ה"פנאי" אינך מוצא לעצמך... פנאי לעשות אותם? עד כמה אנחנו מקדישים תשומת לב למה שקורה לנו בשעות הפנאי שלנו ועד כמה אנחנו מבינים שאין שום מצב או דרך שפנאי ייחשב פחות משמעותי לחיי היום-יום? ואולי בעצם מהות העבודה היא לפרנס אותנו על מנת להעניק לנו לא מעט שעות פנאי שבהן נוכל ליהנות מחיינו, ממשפחתנו, מהתחביבים שלנו ומסתם שעות לא מוגדרות בהן ניתן לבלות במגוון דרכים, ללא דאגה?

 
איני יכול ואיני רוצה להוסיף ולמלא פי מים לאור מה שאני צופה שמתרחש בחברות היי- טק. כמטפל אני פוגש סיפורים משפחתיים רבים בהם אחד מבני הזוג (לרוב הגבר), מבלה שעות ארוכות ביותר בעבודת ההיי- טק בה הוא שוהה, בדרך כלל כשכיר. אני שומע סיפורים על אנשים שיוצאים בבוקר וחוזרים בערב, באופן קבוע, כשמדובר בשעות 20:00 ויותר מזה. אני משתומם ומשתאה לאור המצב הפתולוגי הזה, בו חיי האדם מוקרבים לצורך הדרישות הדרקוניות של מקומות עבודה שבהם איכות חייו ואיכות הפנאי של העובד כלל לא נלקחים בחשבון. אני משתומם מהעובדה שהורים מסויימים כמעט ולא רואים את ילדיהם אלא בסופי שבוע, שכן כשהם מגיעים הביתה הילדים כבר ישנים. יש כאן מחסור בהתייחסות לשעות הפנאי, מחסור קשה. אחת מנקודות המפנה אצל מטופלת שלי היתה כאשר היא סוף-סוף הבינה שהגיעה השעה לצאת מהעבודה בשעה 17:00 ולהרוויח שעות פנאי. התברר שהפנאי שלה מפחיד אותה והיה עליה להתמודד עמו. מתברר שחוסר יכולתה ליצור לעצמה זוגיות היתה קשורה בכך שהיא לא פינתה (שורש דומה, פינוי זמן, פנאי) את עצמה באמת, לא יצרה חלל אליו יכול להיכנס בן זוג חדש. התברר גם שהיא מתקשה אף לקחת לעצמה הפסקות בעבודה, כלומר פנאי לגיטימי בשעות העבודה. היה עליי ללמד אותה שמותר לה להכריז על הפסקה, להוציא כריך ולאכול בנחת ובשלווה. היא אכן למדה, הפנימה, קיצצה בשעות הנוספות (עליהן לא קיבלה תוספת), למדה לבלות עם עצמה בשעות הפנאי, החלה לגלות התעניינות בתחומים חדשים ואף החליטה, לבסוף להתפטר מעבודתה ולחפש דברים מתאימים יותר. היא הגיעה אליי עם דיכאון. יצאה מהטיפול מחייכת, אופטימית ומודעת לצרכי הפנאי שלה.
 

פנאי הוא המקום בו עלינו לנשום. זהו המקום בו אנחנו יכולים להרגיש דברים, המקום בו אנחנו חוזרים לחיק המשפחה או חוזרים אל עצמנו, אם אנחנו חיים בגפנו. פנאי זהו חלל עם אפשרויות רבות, כולל אפשרויות יצירתיות שמאפשר לנו להתפתח ולהפנים את העבודה שאנחנו עובדים, כחלק מהחיים אך כחלק בלעדי וטוטאלי. פנאי זהו המקום בו אנחנו יכולים לבחון את עצמנו, לגבי הקשר שלנו עם עצמנו. האם אנחנו פוחדים מהשקט ומחוסר המטרה הברורה? האם אנחנו ממהרים לאכלס את הפנאי בשיחות עם חברים או בשלל פעילויות? האם אנחנו בורחים מהר מדיי אל הטלוויזיה או המחשב ושוב מתקשים להרוויח את הסיטואציה המיוחדת, בה אנחנו יכולים להקשיב לעצמנו ואולי אף לאינטואיציה שלנו?

 
כבני אנוש מתוחכמים המצאנו לעצמנו אמצעים רבים לפגיעה בפנאי שלנו. גם כאשר אדם פנוי לכמה דקות הוא לא יבחר לבהות סתם כך ולהרהר, הוא בוודאי ישלוף את הפלאפון שלו, יחייג למישהו או יעשה משהו אחר עם החבר הכי טוב שלו, זה שנמצא בכיסו(או בתיק שלה) כמעט כל היום. המצב הזה, בו האדם מהרהר וקשוב לחיים הזורמים חשוב מאין כמוהו להתפתחות ולהבראת האדם. הטכנולוגיה המודרנית, ריבוי ערוצי טלוויזיה ורדיו, ריבוי מכשרים מתוחכמים, כל אלה מרחיקים את האדם ממחשבים הרבה יותר מתוחכמים הנמצאים בתוכו, כאלה שניזונים מממלכת ידע ענקית, ממלכת האינטואיציה.

 
ישנם אנשים שמבלי משים משקרים לעצמם שוב ושוב באומרם ש"כשיהיה לי סוף- סוף פנאי אז אתפנה לעשות את...?. זהו שקר מפני שפנאי מייצרים. דואגים שיהיה פנאי. מי שאין לו פנאי לעשות דברים שחשוב לו לעשות, שיש לו כמיהה לעשות, מי שחש כך שיתחיל לחשוב שהוא כנראה פוחד מהפנאי ובו זמנית מתמכר לכל מה שאינו פנאי. זהו מצב לא בריא שגורם לאדם להתרחק מעצמו ומיכולותיו האמיתיות. אם אין לך פנאי, במידה רבה אין לך חיים, אין לך נשימה, אין לך איזון וגם אין לך ממש כיף מחייך.

 
מרבית בני האדם הבוגרים שאני מכיר מעוניינים לצאת פעם בשנה, לפחות, לחופשה. חוץ לארץ או אילת יהיו היעדים המועדפים. לא מעט אנשים ינצלו את תקופת החופשה ככל יכולתם על מנת לעשות דברים אותם הם לא מספיקים לעשות, כולל גם התקרבות מחודשת, פיזית ורגשית, בין בני זוג. כשמתרגלים לזה, וכשלא מטפחים את הפנאי כראוי, נוצרת בהדרגה פגיעה, בה האדם חש בתוכו שהוא עובד "שנה שלמה" וש"מגיע לו פעם בשנה לצאת לחופשה". אכן מגיע לו, למה לא? אבל לא חבל על כל כך הרבה הזדמנויות לחופשות קטנות, להתקרבויות חדשות, לתענוגות כאלה או אחרים, שיכולים להתקבל ולהתרחש רק אם באמת נעניק לעצמנו את הזכות והאפשרות לחוש פנאי, להיות בפנאי ולקיים את הפנאי?
 

פנאי הוא מרחב קריטי להתפתחות היצירתיות הטבעית באדם. זהו זמן מילוי מצברים, זמן קליטה, זמן לרענון מושגים, זמן להתחדשות, זמן לאינטואיציה, זמן לדמיון, זמן להקשבה, זמן לשיתוף, זמן לליבון בעיות, זמן למעשים אמיצים וחדשים, זמן לחיים, למעשה.
 

אדם שמכור לעבודה הוא אדם שהפנאי אצלו נמצא במצב של פגיעה. פנאי הוא, כאמור, מרכיב נשי בחיי האדם, חצי מסך הכל העוצמה האנרגטית הקיימת באדם. הזנחת החצי הזה הופכת את האדם לחלש, מכור ואף לא יעיל מהרבה בחינות. חיי המשפחה שלו נפגעים בהכרח ואפילו, עם הזמן, גם חיי העבודה שלו ובריאותו הגופנית. לשווא נהלל את האדם שעובד הרבה או עובד "קשה". זו אחיזת עיניים. האדם שיש להללו הוא האדם הבריא, המאוזן, המעניין ואף הפנוי לשיחה ולמחשק חסר תכלית עם ילדיו או עם בן/בת זוגו. דווקא האדם הזה יוכל גם לטעון את המצברים שלו כהלכה ולהגיע לעבודה מלא ברעיונות ובתשוקות עשייה.
 

אחד המאפיינים של האדם הפחות בריא בנפשו הוא מרכיב הפיצול. ככל שאנחנו מפצלים את עצמנו יותר כך חיינו מוצלחים פחות עם רמה גבוהה יותר של התמכרויות. כאשר אדם אינו מסוגל לראות את הפנאי כהמשך ישיר של הדברים החשובים בחייו, בדיוק כפי שהוא רואה את העבודה, אזי הוא מפצל את עצמו בין פנאי לעבודה. כאשר אנחנו מפצלים אנחנו גם עושים תחרות בין שני המרכיבים שפוצלו. כשיש תחרות מישהו מפסיד. לא אחת קורה שאנחנו מפסידים את הפנאי כי בטעות היה נדמה לנו שיש לבחור בינו לבין התמסרות לעבודה. הפנאי קיים בזכות העבודה והעבודה בזכות הפנאי. אין דרך אחרת, בריאה, לראות את הדברים.

 
הצעה שלי, בנושא הזה ? קח את מה שאתה חולם לעשות פעם, מתישהו, כשיהיה לך יותר פנאי והבא אותו להווה, כך או אחרת. נצל את הפנאי שלך כדי לעשות בקטן את מה שחלומך הגדול מבקש ממך. התייחס לפנאי שלך כאל מרחב יצירתי ועשיר שמתפקידך להתייחס אליו ברצינות הראויה לו כאל מקום שבו ניסים יכולים להתרחש. הזנחת הפנאי כמוה כהזנחת השינה, הזנחת האהבה, הזנחת ההקשבה והזנחת האינטימיות. זה לא אפשרי באמת, אלא אם רוצים חיים קשים יותר. נכון שהפנאי יכול להפחיד, במיוחד הרגעים שאין זה ברור מה או מתי לעשות. אין כמו הפנאי על מנת להתמודד עם הפחדים האלה, על מנת לטפל בהם, על מנת לקחת ספר טוב, על מנת לתת נשיקה, על מנת לנוח ככה סתם ועל מנת להרגיש, ולו לכמה רגעים, בשביל שיהיה שווה כל המאמץ הגדול שאותו אנחנו משקיעים בעבודה.