מר קו – חלק א'
אני נוסע באוטובוסים מגיל צעיר מאוד, ולפעמים נדמה לי שחברת האוטובוסים נקראת בכלל על שמי....(דן למי שלא מכיר).
סבתא שלי ז"ל גרה בתל אביב ואני זוכר את עצמי בתור ילד, מגיע אליה לבד מעיר הולדתי שבשרון כל יום שישי, ישר אחרי סיום יום הלימודים היסודיים שלי.
באנגלית אומרים RIDE THE BUS, ואם הייתי יכול, באמת הייתי אומר שאני רוכב אוטובוסים מקצועי. כזה שהולך לתחרויות ומתלבש בטייץ לבן , מגפיים שחורות וכובע שנראה כמו כלי מעוצב לסלטים....
את האמת, מזל שאין ספורט שכזה....רכיבת אוטובוסים, כי זה היה די מבאס להביא פרס מתחרות שכזו להורים בלי לבלבל אותם לגבי נטיותיך על הדרך....
אז מה אם השמנתי?.....
היום, אני גר בתל אביב, והירידה מהבית + הצעידה לעבר התחנה זו הפעילות הספורטיבית היחידה שנשארה לי, וגם עליה אני שוקל לוותר בעקבות כניסת הקורקינטים החדשים (אומרים שהם מסוגלים לסחוב שמן מתחיל למרחק של יום עבודה מלא).
בין קצב ההליכה שלי לעבר התחנה, ומידת העייפות שלי (לעתים גם בשיתוף אחוזי האלכוהול שעדיין בדמי מליל אמש) יש קורלציה מובהקת.
פעם , כשרק עברתי לאזור, ההליכה לתחנה היתה הדבר הכי לא משמעותי בשבילי, ולכן הייתי ממש צועד, כמו המעצבנים האלה שלא רצים בפארק, אלא צועדים בקצב פסיכי, עד שנראה כאילו הם עושים דווקא.כל זה כדי לא לבזבז זמן על שטויות.
עם הזמן, הצעידה הפכה לעוד שלב בתהליך ההתעוררות שלי בבוקר. הרי כבר כתבתי לכם שקשה לי לקום....
המסלול שלי לעבר תחילת היום מורכב מ - 3 חלקים;
היציאה מהרחוב מישורית ואני מרגיש בה לעתים כמו 'דר הדוור' שאומר שלום כל בוקר לשכנים מהחלון ומלטף את התינוקות והכלבים שבדרך. זו גם הפעם הראשונה שאני פוגש ב'חוץ'. השמש השקרנית של הבוקר, הריח של משאית הזבל שכאילו ואומרת לך: "תתרגל, אלו החיים ילד", והרעש.....אוי הרעש של העולם. מכוניות, דפיקות של שטיחים ושאר ירקות, קוברים עמוק וסופית את השקט שהיה לי עד לפני כמה דקות מתחת לשמיכה.
המישור הזה לא מכביד עלי ומספק לי סוג של מסלול המראה נוח למדי לעבר החלק הבא במסלול - הירידה .
אחרי שאני פונה מהרחוב שלי אני מגיע לירידה עמוסה בחתולים תל-אביביים מגודלים (כאן אני רוצה לבקש סליחה מכם חתולים יקרים שתורמים לחברה ולסביבה. באמת סליחה שאני מעז להפריע לכם ועובר בשטח שלכם לעתים ללא רשות, אני מצטער ששכחתי כי אתם הגזע השולט....), גני ילדים, אמהות דשנות ואלפי (טוב הגזמתי, עשרות) רכבי ליסינג ואבות ממושמעים שהגיעו רק כדי להוריד את 'החבילה'.
![]()
הירידה במורד הרחוב עוזרת לי לתפוס תאוצה מספקת, ונראה לעיתים שאני מתקדם בלי להפעיל בכלל את השרירים הרגליים, בסוג של ניוטראל, כאשר רק כיוונוני כפות הרגליים מנווטים אותי ומונעים ממני להיכנס במדרכה, בחתולים ובאמהות הדשנות....
לאורך כל הירידה, אני יכול לראות את התחנה שלי. זהו סוג של משחק מחשבה והימורים;
האם אני אראה את האוטובוס מגיח מפינת הרחוב ואוסף את אלו ברי המזל (או ברי הרצון לקום מוקדם יותר) שכבר עומדים בתחנה? האם להתחיל לרוץ לפני שראיתי סימן לרכב התריסר גלגלי? האם בכלל לרוץ?
אולי, אם אלוהים באמת קיים, אוכל לנצל את הטוב שבשתי העולמות ? ההליכה הרגועה וההגעה בזמן לתחנה כאשר אוטובוס מגיע בדיוק כדי לאסוף אותי. זה באמת יהיה הג'קפוט האולטימטיבי שיגרום לי לחשוב שהעולם מתנהל לפי הקצב שלי.....
השאלות רצות לי בראש (לפחות מישהו עושה ספורט בגוף הזה....) ואני ממשיך להתהלך כשיכור לעבר התחנה.
מקורה של המילה "תחנה" בשפה היא מהשורש ח.נ.ה, כלומר חנייה.
ואכן, בן-יהודה פגע בול! זוהי סוג של חניה זמנית ,של אנשים, שמשאירים את עצמם ואת 'חיי האזרחות' שלהם עד הזמן שיחזרו לאסוף את עצמם מהחניה. לעתים, אני לבד שם, בתחנה, מחכה לקופסה הגדולה הזו שתאסוף אותי. אך לרוב אני עם עוד אנשים. אותם חונים קבועים, באותה החניה, זה לצד זה. גורלנו כמו משותף.
תיכף תגיע התולעת הגדולה (אוטובוס ארוך) ,שתבלע אותנו לזמן מה ולבסוף תקיא אותנו במקום עבודתנו.
נתראה בחלק ב'.....





React to WordPress