יש לי כמה מילים שאני רוצה לחלוק עם העולם על הנקה וכאן זו כנראה הבמה הכי טובה שיש לי.

אנחנו מדברות כאן מלא על אידיאל יופי, על מה זה להיות אישה, על הציפיות של החברה שגורמות לך לציפיות מעצמך. אז יש ציפיות של מראה ויש ציפיות של נורמות חברתיות, הנקה היא ככל הנראה אחד הנושאים הלהוטים ביותר והלחץ להניק, הוא באמת אינסופי.

כבר שנכנסים להריון מעטות ההריוניות שפגשתי שיודעות מראש שהן לא מתכוונות להניק ושלמות עם ההחלטה. אני כרוב ההריוניות רציתי להניק. מה זה רציתי? בשבוע 17 כבר קראתי ספרים על הנקה וראיתי סרטונים, הייתי חברה ב"ליגת לה לצ'ה" וידעתי איך זה נראה כשתינוק תופס נכון פטמה, וכמה חשוב לנסות להניק מיד אחרי הלידה ורציתי שהתינוק יהיה בביות מלא כדי לבסס הנקה והכנתי את עצמי נפשית לחודשים הכי קשים של החיים שלי כי יהיה עלי תינוק שלא ירד לי מהציצי 24/7 ואני אפצע וזה יכאב וכבר היו לי רפידות הנקה, משחה לפטמות, משאבת הנקה של 800 ש"ח ובקבוקים תומכי הנקה, שכמובן הוא לא יראה עד שנבסס את ההנקה. וידעתי שאני אניק בפומבי ותומכת בזה, שזאת התזונה הכי טובה לילד ושאני ממש ממש רוצה את זה וכן, היה לי טלפון של יועצת הנקה.

אבל באותה מידה הכנתי את עצמי ללידה טבעית, לא מזורזת בשבוע 41 עם חשש רעלת אחרי 4 ימי אשפוז מתישים, לא אפידורלית ובטח שלא כזאת שנגמרה עם קרע בדרגה 3C וניתוח בחדר ניתוח תחת הרדמה מלאה, שהשאיר אותי מאושפזת ל 4 ימי השגחה עם אנטיביוטיקה ומשככי כאבים לווריד ומחוברת לקטטר.

בתמונה, אחת ההנקות הבודדות של לביא, מיד אחרי הלידה. צילום: אופיר קפון

וכל הדברים האלו שאת מתכננת, הכל נשכח כשלוקחים ממך את הילד אחרי הלידה ומעבירים לבעלך כי רופא צריך לראות כמה זה חמור ואז הרופא מחוויר וקורא לכירורג ומחתימים אותך על הסכמה לניתוח ושאת מבינה את ההשלכות שעשויות להגיע לרמה של אי שליטה בסוגרים. הילד הולך עם בעלך למחלקה ואת נלקחת לבניין אחר, שוכבת על מיטה וקופאת מקור, רועדת והשיניים נוקשות ואת מחכה שהאפידורל יעבוד וזה לא קורה, את עדיין מרגישה הכל ויותר מהכל מרגישה כמו בובה.

התעוררתי כמה שעות אח"כ בוכה וכאובה והועברתי למחלקה. שעתיים אח"כ הביאו לי את לביא ואחרי שעתיים איתי ועם בעלי הבנו שאני לא במצב תפקודי בכלל והחזרנו אותו לתינוקייה. ולא, לא וויתרתי על ההנקה. כבר באותו יום מאוחר יותר הנקתי אותו, או ניסיתי. אני לא יודעת אם בגלל הפיטוצין או האפידורל או מה - בכל פעם שהנקתי כאבו לי הירכיים בכאבי תופת כאלו שהייתי חייבת לנתק אותו ממני. לחבר אותו היה סיוט הוא לא הסכים לתפוס את הפטמה נכון למרות שהגשתי אותה נכון. ישבתי במחלקה חצי מסוממת עדיין, עם אנטיביוטיקה ועירוי בווריד, מחוברת לקטטר, תפורה מכאן ועד הירח, כואבת בטירוף והנקתי בדמעות. בימים שאחרי כבר הייתי פצועה ומדממת וניסיתי כל כך, בליווי יועצת הנקה ומדריכה אבל מהר מאוד הבנתי שמשהו לא עובד, הוא לא מקבל חלב והוא צורח מרעב, בלילות הוא היה בתינוקייה וקיבל בקבוקים(טעות, אבל לא הייתה דרך אחרת). הצהבת התחילה לעלות וידענו שאין סיכוי שישחררו אותנו ואנחנו נתעלף מעוד שבוע אשפוז אז התחלתי לשאוב קולסטרום ולתת לו במזרקים במקביל לניסיונות הנקה נואשים.

לא וויתרתי גם בבית. הצעתי ללביא שוב ושוב והוא סירב. מאבק של ניסיונות, חצי שעה אני מציעה ומנסה, החלב משפריץ לו לפה והוא מסרב לתפוס ואחרי צרחות אני נכנעת לבקבוק שאוב. חיי היו מצרחות וניסיונות כושלים לשאיבות חלב, יועצות הנקה, קריאה בפורומים, התייעצויות עם כל מי שרק אפשר, האכלה תומכת הנקה, טיפולים אוסטאופתים ולביא לא יונק. וכל זה במקביל להחלמה ממש לא פשוטה. לביא מסרב לינוק ובוכה ואני, אני בוכה איתו. לכל הנקה אני מגיעה מוכנה להיכשל, מכווצת מהכאב שעתיד לבוא ובוכה.

בוכה על החלום ושברו.

קיבלתי את מר גורלי בגבורה כשהלידה שחלמתי עליה הלכה והסתבכה מרגע לרגע. ידעתי תמיד שלידה היא רק הדרך והמטרה היא ילד בריא ושלם. קיבלתי בכניעה אפילו את העובדה שלעולם לא אוכל ללדת וגינלית שוב. אבל לא יכולתי לוותר על ההנקה ולא הצלחתי להתגבר על המחשבה שהדהדה במוחי שאני נכשלת באמהות. כי הנקה היא הדבר האימהי הכי בסיסי ואני לא מצליחה להניק את הבן שלי. לא הצלחתי להתנתק מהתחושה שזרעו בי פורומים מעודדי הנקה שתמ"ל הוא אסון לבריאות של הילד שלי. שכל גורלו הבריאותי ייהרס באשמתי. רואה תמונות של אימהות מניקות בקבוצות הארורות האלו ונשרפת מקנאה, בוכה ובוכה ובוכה. דמעות של כישלון ואכזבה.

הייתי בטוחה שאני מאכזבת גם את בעלי, כי הרי חפרתי לו כל כך על ההנקה. וברגע של שבירה שאלתי אותו אם אני מאכזבת אותו והוא צחק לי בפנים ואמר לי "בבקשה תפסיקי, תקני תמ"ל שיהיה בבית ותירגעי" ובאותו רגע שהלכתי וקניתי תמ"ל, נגמרו שבועות של ייסורים.

הכל בחיים שלי זה מלחמה.
נדמה שאני נלחמת מהרגע שהגעתי לעולם, או לפניו אפילו. מהרגע שאימא שלי חלתה באדמת בהריון איתי והמליצו לה בחום להפיל את העובר הפגום והיא החליטה ללדת אותי ואני, נולדתי בריאה. 

הכל היה מלחמה מאז.
האינטגרציה עם גוש עציון שנכשלה, החברה שלא קיבלה את ה"ילדה הזקנה" לתוכה כבר בכיתה ב' ואח"כ לא קיבלה את החנונית, המכוערת, השמנה. המלחמה למצוא תיכון ואת עצמי בין הקבוצות בתיכון, המלחמה לחזור בשאלה, המלחמה להאמין שקרה לי משהו טוב כמו מי שיהפוך לבעלי ולא להרוס את זה, המלחמה במשקל שניצחתי בענק, והמלחמה הגדולה לאהוב את עצמי ולהיות גאה בכברת הדרך שעשתה אותי מי שאני.

הלידה של לביא הייתה מלחמה. האשפוז שקדם לו, כל מה שהסתבך שיכל להסתבך ואני קיבלתי החלטה שם בקופה של סופר פארם, שהילד שלי לא ילחם כל החיים שלו. כי לא, החיים לא צריכים להיות מלחמה. כי הוא לא צריך להיות זקן בנפש כמוני בגיל 25. אני קיבלתי החלטה שהחיים שלו יתחילו בנועם, באהבה.

צילום: אופיר קפון

החלטתי שאני לא אזכור את תחילת חייו של בני בכורי כמלחמת התשה, החלטתי שתחושות של אכזבה וכישלון לא ילוו את חוויית ההורות המדהימה שמצפה לי. החלטתי שלהיות אמא, זה הרבה יותר מהנקה. כי יש אימהות שהניקו את ילדיהם עד גיל שנתיים ולעולם לא יוכלו לאהוב אותם כמו שאני אוהבת את לביא.

כי כשאני מאכילה אותו מבקבוק הוא לא כועס עלי או מאשים אותי והוא עדיין מוכן לישון רק עלי ונרגע רק בידיים שלי, זה רק שלי ושלו.

החלטתי שאני גיבורה ואלופה והאימא הכי מדהימה בעולם כי ניסיתי ונאבקתי ועשיתי את המיטב עבורו, גם כשהייתי ממוטטת מכאבים בביה"ח ושאבתי בשבילו. כי אני עד היום שואבת חלב עבורו בניסיון לדחות את התמ"ל כמה שרק אצליח. וגם אם הייתי מחליטה מהיום הראשון להאכיל בתמ"ל הייתי האימא הכי טובה בעולם עבור לביא, כי אולי הייתי חוסכת לנו המון דמעות וצרחות וכי היה לי טוב ושקט ורגוע בפנים כמו שעכשיו.

כי עכשיו הוא אוכל חלב שלי בבקבוק, מסתכל עלי בעיניים אפורות גדולות ולא משנה לו שזה לא מהציצי שלי וחומם, אני אימא שלו, האחת היחידה ושום דבר לא יכול להחליף אותי ולהיות טוב יותר ממני, גם בלי הנקה.

וחשוב שכל אימא ואימא לעתיד תדע, אפילו אם היא הכי פרו הנקה - זה בסדר גמור לא להניק. זה בסדר גם להחליט מראש שזה לא מתאים לך וזה בטח ובטח בסדר להחליט שאת לא מוכנה להילחם ולהקריב כל כך הרבה. ולאף אימא שלא נאבקה ככה במשך חודש ויותר, אין שמץ של מושג איזו הקרבה זאת ומה זה גובה מהנפש ולאיזה מקומות אפלים זה יכול להביא אימא טרייה. 

לי יש מושג וזה בסדר, זה בסדר ולא, זה לא "לוותר". אני בטח שלא וויתרתי. זאת לא וותרנות, זה אומץ לקבל החלטה כזאת ולדעת בביטחון מלא שזה לא אומר כלום על האימהות שלי ואני עדיין האימא הכי טובה בעולם ללביא!

תגיות