עוד ערב שישי מגיע .....


ונראה שכל אחד מאיתנו ספון בעולמו שלו.


מדברים על ענייני היום יום, צוחקים על השטויות של הילדים  כלפיי חוץ משפחה חמה תא נפלא.


אך מזה 3 שנים אנחנו במדרון תלול , מדרון שסופו לא ידוע,


כל אחד מאיתנו מתבצר בעמדותיו לא מוכן לוותר ולו במעט .


אתה רוצה בית מסודר ומתוקתק ובגלל שאני כל היום בבית , אתה מצפה  (ואולי בצדק?) שתחזור הביתה ותמצא בית נקי,


ארוחה חמה מוגשת ואת הפינה השקטה שלך.


אני מבקשת את החיבוק, הליטוף, המילה החמה את עצם הידיעה שזוגי לחיים האיש שענד לי את הטבעת  והתחייב להיות לצידי,


באמת שם ואוהב אותי,


אני מבקשת את תשוקותיך בלילות, שתהיה כמהה למגעי כפי שאני כמהה למגעך,


שתרצה לראות אותי מסופקת ממעשייך כפי שאני נהנת לראות את הסיפוק שלך.



אך הימים עוברים והריחוק גדל


אהבתי אלייך שורפת את ליבי,


והדמעות שנשבעתי שמעיני לא ירדו חורכות את עיניי ולחיי על יסוריי מחוסריי.


המדרון הוא חלקלק ומפתיע,


תמיד שנראה שהגענו לתחתית ומשם רק נוכל להמריא מסתבר שהגענו רק לאתנחתא קלה בין חבטה לחבטה....


אנחנו נראים כמו כלב הרודף אחרי  זנבו איש ואישה בדרישתו שלו .


מנסה לפלס את דרכי לליבך,


אך מגיעה לחומה שיצרת אתה ויצרתי אני,


אתה בשתיקותיך, בשמירת מחשבותיך


והחומה שאני יצרתי נובעת מההיגיון שחובט אף הוא מתי אזכה לראות את ניסיונך לפלס דרכך ללב שלי.



מנסה למצוא פתרונות יצירתיים יותר ואף פחות  אך בכל פעם מחדש הקרקע נשמטת תחתיי


מנסים טיפול זוגי שדבר לא שינה אלא כל פעם מחדש דואג להזכיר לנו שאנחנו שבים תמיד לאותה נקודת התחלה.


אתה טוען שלעולם לא השתנתה


אך אני כן זוכרת ימים אחרים ומתגעגעת אליהם


האם הגענו לסוף ?


האם לא נצליח להתמודד ולהתחזק?


בינתיים הכאב גדול הוא ומתחזק לרמות שלא תיארתי  שהוא יכול להגיע


עוד רב הכאב לשפוך מליבי


אך בינתים אסגור כאן את הפוסט ההתחלתי

תגיות