מאת: מערכת און לייף

לפעמים נדמה שמציאת הפרטנר הפכה למשימה בלתי אפשרית. אעיד כרווקה שהקושי נובע לא רק מהפער מנטאלי שבינו לבינה, אלא גם מפערים מנטאליים נוספים שמקורם כנראה בחברה קטנה ורבת תרבויות. למרות שהחברה הישראלית מוצפת בהבדלים תרבותיים בין העיר והכפר, בין עדות, אמונות, ודעות פוליטיות, הדרישה החברתית להתחתן ולהקים משפחה דוחקת ברווקים לקבל את צו השעה וללכת בעקבות התכתיב המקובל, בעדיפות על ההקדם האפשרי.

 

עוד באון לייף: 

 

אם את רווקה שגדלה באזור הפריפריה, וודאי נתקלת לא פעם באמירות כמו: "תעזבי את המרכז ותחזרי הביתה", או "תל אביב זה סדום ועמורה, ובטח לא מקום להכיר בעל".  אני באופן אישי, חלקתי על הקיבוע הפריפריאלי, ומלאת אופטימיות ביליתי עשור משמעותי מחיי במרכז, שכלל גם הרבה רווקות ולבד, עד שהיא הפכה ליותר מדי לבד. לכן הייתי חייבת לבדוק באמת עד כמה זוגיות, ובמיוחד מציאת הזוגיות, משתנות בהתאם למיקום הגאוגרפי שבו נמצאים.

 

הרבה מהרווקים בני גילי (30+), סוברים שהעולם הטכנולוגי והשפע אליו נקלענו הוא הגורם מספר אחד לקושי במציאת זוגיות. למרות שלכאורה אנחנו מוקפים באפליקציות, ההזדמנות לפגוש היום בחור חדש במקומות בילוי נתקלת במכשול הסמארטפון "נסיך הקדמה", שגוזל מהסינדרלות תשומת לב רבה ומשמש כמאהב זמין ונוח – אבל זו דווקא סיבה שהיא חובקת מרכז ופריפריה, ופחות תלויה במיקום. עם זאת, מבט מסביבי ובסטטיסטיקות, מגלה שהסיכויים לפגוש בחצי השני, וגם הסיכויים לשמר את הזוגיות לאורך שנים, טובים יותר ברגע שיורדים מאיילון, לכיוון צפון או דרום. ואין ספק שהנתונים הללו מלמדים משהו על המקום שבו אנו חיים.  

 

מיטל אוחנונה, כל החברות מאשדוד כבר נשואות

 

מיטל אוחנונה, בת 27, עובדת בחברה להפצת חומרה. כיום מתגוררת ברמת גן אך גדלה באשדוד. לפני כ-5 שנים הייתה מאורסת, ומאז היא מתארת שחוותה מערכות זוגיות קצרות וחסרות משמעות לעיניה. בשונה מהרבה נשים בגילה, היא לא משתפת פעולה עם שיטת ההכרות באפליקציות, בטענה שזו פלטפורמה לקשרים בלתי משמעותיים, ושלה באופן אישי זה מרגיש מאולץ. למרות שבין תל אביב לאשדוד מפרידות 30 דקות נסיעה גג, אוחנונה מאמינה שיש ביניהן הבדלים מהותיים בקושי להכיר בן זוג."כל החברות שלי שנותרו באשדוד כבר נשואות. יותר קל לנהל חיי זוגיות במקום קטן שעוד מרגישים בריגוש, והכוונות של גברים באשדוד יותר רציניות. במרכז הכל זמין ופחות מרגש. לדעתי, ככל שיש היצע גדול יותר ככה יותר קשה למצוא, כי תמיד מרגיש שאפשר למצוא אחד טוב יותר. מה גם שבאשדוד כולם עם שאיפות די דומות בכל מה שקשור לזוגיות, ולכן יותר קל להכיר ולנהל זוגיות במקום כזה".

 

ד"ר אבי פלג, פסיכולוג התנהגותי וקוגניטיבי, מסכים עם הקביעה של אוחנונה, "גיוון זה דבר יפה אבל בגיוון אפשר ללכת לאיבוד". לטענתו, הקושי בכלל בחיפוש הזוגיות זהה אצל נשים וגברים, ולדבריו כולנו מגיעים לפגישות מלאים בזיכרונות רעים, שלא לומר טראומות ופחדים. אלו לרוב יוצרים מכשול ביצירת הקשר הראשוני. הקדמה, לטענתו, הינה קושי נוסף שמבטא רף ציפיות שרק עולה ועולה. וכשכולם מחפשים אחר אביר על סוס לבן או סינדרלה דרך תמונות והודעות חסרות משמעות, אין פלא שלא תמיד זה נגמר באושר ועושר. בנוסף הוא מצביע במישרין על ההבדל העצום בין המרכז לפריפריה, ומתאר מציאות אחרת לחלוטין מקצב החיים המתנהל בפריפריה, לבין החיים הדינמיים ומלאי השפע לרווקי המרכז.

 

החברה, לפי ד"ר פלג, פוצעת את הפרט לאחר גיל מסוים שבו היא חושבת כי הגיעה העת  לעלות לשלב הזוגיות, אבל לא רק בפריפריה. לדעתו מדובר בבעיה מרכזית בעיצוב התודעה הפנימית של הרווק ושהיא בהכרח הופכת לגורם פוגעני ומכשיל בדרך למציאת בן או בת זוג. כיוון שבמרכז החברה פחות עוקבת אחר צעדיו של הפרט, הוא אינו ממהר להתמסד, ולעומתו הרווק בפריפריה מושרש בתודעה חברתית אחרת, שמובילה בהכרח להתמסדות בזמן קצר ולאורך זמן.

 

"צניעות הכיס והנפש, בפריפריה לא נגועים בנגע 'הצפונבוני', של מהירות וטירוף החיים", מסביר ד"ר פלג, "לעומת המרכז שמנסה להדביק את קצב הקדמה ולעיתים לעבור אותו. זה מתבטא באווירה ובקארמה ומציג תמונה שונה לחלוטין גם על קשרים בין גבר לאישה".

 

שמרית פרץ בת 30 מהנדסת תעשיה, ילידת העיר קריית גת, למדה כארבע שנים בבאר שבע ובגיל 26 עשתה פעמיה מרכזה, ונשארה לגור בתל אביב. "הקושי בלמצוא בן זוג הוא בהבדלי המנטאליות. פה במרכז הגברים שונים במנטאליות מהדרומיים. אני נתקלת באנשים מאוד שונים ממני וזה אגב פוגש אותי, כמעט בכל תחומי החיים". למרות זאת, היא לא ממהרת לשוב לדרום. "השאלה אם אני רוצה גבר דרומי - ואני לא. אגב גם הוא לא בהכרח ירצה אותי. אני בעצמי נהייתי אחרת לאנשים משם ואני גם שונה כנראה לאנשים מכאן. אני חושבת שאני בעצמי שונה במנטאליות, וכבר לא שייכת לא למרכז ולא לדרום".

 

שמרית פרץ, "אנשים מרגישים טוב יותר שהם רואים פגם באחר"

 

לגבי זוגיות, טוענת פרץ בדיוק כמו ד"ר פלג, שכיוון שאין פיתויים רבים והחיים נעים בקצב איטי ומונוטוני של בית ועבודה, הרבה יותר קל לתחזק זוגיות בפריפריה. "אנשים מרגישים טוב יותר שהם רואים פגם באחר. בפריפריה זה בולט יותר כי יש בפריפריה יותר זמן להתעסק בשכן, והחום המאפיין את הדרומים דומה יותר לחיבוק דוב. במרכז קצב החיים אחר, החיים מאתגרים ואנשים פחות מסתכלים על האחר ועסוקים בלשרוד".

 

רוחה קארו, בת 32, עוסקת כמרפאה בעיסוק בבית החולים לחולי נפש בבאר שבע. היא גדלה בבאר שבע ולפני כ-4 שנים התגוררה כשנתיים בתל אביב והחלה שם תהליך של חזרה בתשובה. כששאלתי אותה על הקושי במציאת בן זוג, גיליתי שהקושי משפיע גם על עולם חוזרי התשובה, למרות הערך העליון בחיי המשפחה. לטענתה, המבחר בדרום של גברים בני גילה הוא "מאוד דל, הרוב הגדול נשואים או גרושים. אני מאמינה שאם הייתי נשארת בדרום ולא עוברת למרכז כבר הייתי נשואה. מה שכן, אני חושבת שלנהל חיי זוגיות יותר קל בפריפריה". קארו מספרת על הקושי שלה למצוא זוגיות כחוזרת בתשובה, ועל השיפוטיות שלה היא נחשפת מצד דתיים מבית. בעיניה, זה קצת מקביל להבדלים בין מרכז ופריפריה. "אנחנו בכלל חברה ששופטת את מי שלא כמונו, עדיין לא למדנו לקבל את השונה, ואנחנו מאוד שונים. הקושי הזה מפריע בזוגיות, שמחייבת גישור על הפער".

 

רוחה קארו, "עדיין לא למדנו לקבל את השונה"

 

בביקורים אצל הסבתא שלי שגרה בבאר שבע, אני זוכה ממנה למבט מרחם ותקווה שטמונה בנרות שהיא מדליקה לכבודי ולכבוד הבחור שטרם הגיע. אני מרגיעה ואומרת לה "סבתא, היום זה לא כמו פעם אבל אל תדאגי עוד תרקדי בחתונה שלי". גם סבתא שלי חושבת שהמרכז לא עושה טוב לסיכויי הזוגיות שלי, אבל אני מזהה בעיה אחרת. כנראה שהדור שלי, בשונה משל סבתי, סובל מפערים רבים שזקוקים לגישור למען אותה זוגיות מיוחלת. לעיני קיבוץ הגלויות הישראלי, ריכוז תרבויות מסוימות באזורים פריפריאליים, שוני בתפיסות העולם המגוונות והקדמה שפורשת לפנינו אפליקציות מאולצות, עשויים להותיר אותי ואת סבתא מחוסרות תקווה. אבל איך אמר לי ד"ר פלג: "הכל ניתן לשינוי. רק חשוב שנדע מי אנחנו, נקבל את עצמנו, וניקח אחריות על חיינו". אני מאמצת את דבריו באופטימיות, יודעת שאני מכילה ריבוי של תרבויות, מקבלת את זה באהבה, מבטיחה לקחת אחריות, ובינתיים שולחת מהמרכז חיבוק חם לסבתא בפריפריה. 

תגיות