מאת: מערכת און לייף
לפני כמה ימים שחררה מלכת הפופ מדונה את הקליפ החדש שלה לשיר: "Bitch, I'm Madonna". הקליפ הוא חגיגה אמיתית בעולם הפופ. מדונה, שיכולה לעשות כל דבר שעולה על דעתה, הצליחה לגייס לצילומים את כל האמנים הכי חמים מהשורה הראשונה: קייטי פרי, ביונסה, קנייה ווסט, מיילי סיירוס, ריטה אורה, ניקי מינאז' וזה לא נגמר פה. 
 
 
עוד באון לייף: 
 
בקליפ המושקע והצבעוני, מדונה עורכת מסיבת הלל לעצם קיומה ארוך השנים. היא מתזזת בין האורחים, נמרחת עליהם, משקה אותם, מטרידה אותם/אותן מינית וכל זאת לקול תרועה "ביצ' אני מדונה!". כל האורחים במסיבה, המפורסמים והפחות מפורסמים, הם עבדים נרצעים לרגליה של המלכה הממותגת, נכנעים לכל גחמותיה ואף מחזקים את דבריה: "ביצ' את מדונה!". 
 
אבל מלבד העובדה שהקליפ פוטוגני, צבעוני, מרשים וסוחף, הוא מעלה כמה שאלות בנוגע להוד מעלתה, ובראשן לאן נעלמו הימים בהם כולנו ידענו שמדונה היא מדונה ואין לה מתחרה? היו ימים בהם לא היו צריכים לחרוט לנו באוזניים שמדונה היא המלכה, אנחנו ידענו את זה. באותם ימים היא גם היתה מקבלת מאחרים תארים של כבוד, בעוד שהיא בעצמה שמרה על קוליות והתעלמה מהם בגאווה. אז מה קרה למדונה ההיא? 
 
זה העשור הרביעי בו מדונה מלווה את עולמנו, והיא האישה שסללה את הדרך לכל מלכות הפופ שבאו אחריה. הרבה לפני הריאליטי ותחרויות הזמר, היא היוותה סמל לאישה חזקה עם אמביציה של גיבורת על, שהגיעה מכלום ולימדה אותנו כמה דברים על החיים. במהלך שנות כהונתה כמלכה הבלתי מעורערת של עולם המוזיקה, היא העלתה לדיון את כל הנושאים הבוערים והפילים בחדר שאף אחד אחר לא רצה לדבר עליהם או להודות בקיומם, תוך כדי שהיא שוברת את כל המוסכמות של העולם הישן. במובן מסוים, ניתן לומר שהיא זיהתה וחזתה את המקום הליברלי אליו העולם צועד, הקדימה את זמנה והביאה את עמדותיה ללב הפריים טיים, הרבה לפני שהן היו פופולריות. בין לבין, היא האדירה את תרבות הגייז והפכה אותה מבושה לגאווה, הציגה את ישו באחד הקליפים שלה כגבר אפרו-אמריקני ברקע של צלבים בוערים והציתה סערה בארצות הברית השמרנית של סוף שנות השמונים, פרסמה ספר סקס המתאר את הפנטזיות המיניות שלה בליווי תמונות חושפניות להמחשה (עם הופעת אורח של סטלה עמר) והחרידה את העולם בתיאור מפורט של חיי הסקס שלה. בסוף שנות התשעים, ילדה מדונה את בתה הראשונה והכריזה כי לפחות לביתיים היא איננה מתכוונת להתמסד, ובכך יצרה מבנה משפחתי שעוד לא היה נפוץ ומקובל. 
 
אז מה קרה לה? האמביציה המשוגעת שמלבה אותה עדיין הותירה אותה רלוונטית לאחר 30 שנה בתחום וזה מעורר  יראת כבוד. עם זאת, בתור אישה ששברה מחסומים ופרצה גבולות כל חייה, מדוע היום היא נכשלת במבחן הרלוונטיות? 
 
תמונה: Shutterstock
 
 
מדונה בת 56. היא נראית בת 35 ביום רע. ביום טוב, ועם תאורה ופילטרים נכונים, היא יכולה לשכנע אותנו שהיא בסוף שנות ה-20. בשנים האחרונות נראה שככל שמדונה מתבגרת היא נראית צעירה יותר - רק הביטו בתמונה של מדונה מלפני 15 שנה ותראו את ההבדל. השאלה היא למה היא צריכה לשכנע אותנו שהיא צעירה בשלושה עשורים ממה שהיא? 
 
בחודשים האחרונים היא סופגת הרבה אש מהתקשורת ומהאינטרנט על התנהגותה, שלא הולמת את גילה המופלג, וכך השתרש לו המונח "Ageism" - אפליה על רקע גיל. בראיונות אחרונים היא הסבירה כי היא מופלית לרעה בגלל גילה: "נשים מגיעות לגיל מסוים ומקבלות את זה שעליהן להתנהג בצורה מסוימת. אני לא מצייתת לחוקים. אף פעם לא צייתי ואני לא מתכוונת להתחיל", אמרה.  
 
אז מדונה רוצה להראות שאפשר גם אחרת. היא רוצה להראות לעולם שאישה לא חייבת להתנהג בצורה שבה מצפים ממנה - כל זה טוב ויפה וכביכול פמיניסטי, ולכאורה נראה כי מדונה שוב בועטת במוסכמות ומנסה לסלול את הדרך לכל הנשים האחרות שיום אחד יגיעו לגילה. אך האם כך הדבר? האם זו אכן בעיטה במוסכמות או שמא כניעה להן? האם על ידי כך שאת מתעלמת לחלוטין מגילך, משכנעת את העולם שאת נראית בת 30 על ידי עוד שיפוץ פה ועוד מתיחה שם, עוד נשיקה לסבית פה ועוד התערטלות על הבמה, את משיגה את מטרתך? או שהמטרה בשלב הזה היא פשוט למשוך קצת פוקוס מכל שאר הזמרות הצעירות שמתחרות לצדך? האם אנו אמורים להאמין להוד מעלתה שגם בבית שלה היא מתהלכת על ארבע, לבושה במחוך וצועקת "אני מדונה"? והשאלה שאולי הכי מטרידה היא האם נשים שלאורך כל חייהן קיבלו השראה ממדונה להיות כפי שהן ולא להתנצל, אמורות עכשיו להרגיש רע שהתחת שלהן לא מוצק כמו האידיאל שהיא מכתיבה? 
 
מאישה נון-קונפורמיסטית, שמעולם לא הסכימה להיכנס לקובייה שלה, נראה כי מדונה הרימה ידיים, נכנעה לתכתיבים והפכה עצמה לעוד אחת מני רבים, וזאת במקום לנסות ולהעביר לעולם את התוכן הבלתי מבוטל והדעתנות פורצת הגבולות שאנחנו יודעים שקיימת אצלה. מדונה היא אייקון. היא מובילת דעת קהל והעולם הוא כמו בובת חוט בידיה. יש לה כוח לשנות, ולכן היא יכולה לבחור בדרך אחרת. היא יכולה להישאר רלוונטית על ידי עשיית מוזיקה טובה עם קצת יותר אג'נדה, קצת יותר עומק ועל ידי העברת תכנים חשובים ואמיצים, הן בשיריה והן בעשייתה. היא כבר עשתה זאת בעבר והוציאה אלבומים שעוררו שיח, דיאלוגים ושאלות קיומיות, כמו האלבום הפרובוקטיבי "ארוטיקה" שנוגע בטאבואים חברתיים ומפרק אותם, או "קרן אור", בו נכנסה לנבכי נשמתה ולקחה אותנו יחד למסע לחיפוש עצמי אחר משמעות. למרבה הצער, נדמה כי ימים אלה עברו. בינתיים תפנימו את המסר היחידי שהיא מנסה להעביר - ביצ', אני מדונה!  
 

תגיות