חיי בתאילנד – משניים, לארבעה

את היום, בוקר שישי, פתחנו במעיינות החמים. שישה ק"מ של דרך מקסימה מהבית. נסענו כולנו להשתכשך. את הכלבים נאלצנו לקשור לאופנוע. השבוע הזה היינו בסימן ארבעה. אבא ואמא וריד ואני. וגם כלבים היו ארבעה. סביבנו ואיתנו כל הזמן. ארבעה אנשים וארבעה כלבים. ומסתבר שארבעה זה הרבה יותר טוב משניים.

הרבה זמן שאני מחכה ועובדת. מחכה להורים שיבואו, ועובדת על הבונגלוס שיהיו מוכנים בזמן. היו לנו הרבה בעיות. מנהל העבודה שבר את הרגל, ואז כל מי שעבד איתו הלך. אחר כך קטפו בשדות את האורז, ולא היו עובדים פנויים, ואחר כך חיכינו חודש לחברת החשמל. בחודשיים האחרונים, ריד בנה כמעט הכל לבד. היה עליו הרבה עומס. היה לנו את השוט הזה, שההורים מגיעים, וריד כבר הבטיח שברור שהחדרים יהיו מוכנים, ומה נעשה אם לא...לחץ גדול. אבל הספקנו. יומיים לפני חוברנו לחשמל, ויום קודם עוד עבדו פה חשמלאים, וצבעים ומתקיני טלוויזיה בכבלים. ואני הסתובבתי בין החדרים מנקה ושוב מנקה ותוך כדי מכבסת את המצעים החדשים ותולה ומארגנת את החדרים מבפנים. את החדר להורים ואת הגסטהאוס בכלל סיימנו באותו הבוקר. בדיוק בזמן.

כל כך הרבה חודשים שאני רחוקה פיזית מהמשפחה, שכבר שכחתי כמה כייף זה כשיש משפחה סביב. נכון, הסקייפ עזר מאוד בגעגוע, כי אפשר לדבר ולהראות וגם לשלוח נשיקות, אבל אין תחליף לחיבוק של אמא. ולמריבה קטנה עם אבא, ולארוחות שישי ביחד. ואלו דברים שחסרים לי כל הזמן.

בדיוק בשבוע שעבר אבא ואמא שלי נפרדו מהנכדים המקסימים שלהם, שלושת הילדים שבאו מהבת הטובה, שהיא לא אני, וארזו מזוודה, ועלו לטיסת קונקשיין לבנגקוק. אחרי לא מעט שעות, כשהם היו כבר בבנגקוק, אני התהפכתי במיטה והתהפכה לי הבטן מהתרגשות. זה היה בערך בארבע בבוקר. ידעתי שהם ואני כבר על אותה אדמה. אז חיכיתי קצת במיטה ופחות או יותר כשההורים המריאו לצ'יאנג מאי, קמתי ועשיתי ניקיון פסח בבית. ריד עזר. שפשף את המרפסות, וגמר להעמיס את הזבל מהחצר ובשנייה האחרונה עוד הספיק ללכת ולקנות זרי סחלבים.

למיניבוס שהביא אותם מצ'יאנג מאי לפאי, אלי, הם עלו בדיוק כשנכנסתי למקלחת. כל הזמן בדקתי את השעון. דמיינתי איפה הם נמצאים באותה השעה. באיזה עיקול בדרך. וקיוויתי שאמא לא מקיאה בסיבובים. בדיוק בצהריים הפרחים עמדו בחדר, עם סלסלת פירות טרופיים וסלסלת סבונים, וסלסילה אחת גדולה עם הלב שלי שלא הפסיק לפעום.

ריד ואני עוד היינו שניים. עלינו על האופנוע הישן עם הסירה ונסענו לאסוף אותם מתחנת האוטובוס של פאי, כדי לחזור הביתה ארבעה. המון זמן חיכינו להם בתחנה. הם בחרו לבוא דווקא ביום שישי. זה היום הכי גרוע להגיע בו לפאי. הרבה מיניבוסים עברו, ואף אחד לא היה שלהם. קפצתי על כל רכב שהגיע. ריד צחק עלי שאני סתם לחוצה. אבל אני לא הייתי סתם לחוצה. הייתי לחוצה עם סיבה. דבר ראשון נורא התגעגעתי אליהם ורציתי כבר לראות אותם ולהריח ולגעת. ודבר שני ההורים שלי לא שמחים שאני גרה בתאילנד. היה להם הרבה יותר קל אם הייתי בבית בישראל, חיה עם ישראלי. ולאבא שלי קשה במיוחד עם החיים החדשים שלי.

אז מצד אחד הוא מתעניין ומפרגן עם הבניה והגסטהאוס ומספר לכולם על הבלוג שלי, כי הוא אוהב בנייה ואוהב אותי ובכלל חושב שאני משהו מיוחד. אבל מצד שני הוא עדיין פולני, ומודיע לי באופן ברור שהוא לא שמח עם הצעדים שלי, ושהוא נאלץ לבקר אותי בתאילנד בעל כורחו. הוא נמצא איפשהו באמצע, בין הרצון שיהיה לי ממש טוב ושאני אצליח, ושארבעת החדרים שלנו יהיו מלאים, לבין הרצון שאני אחזור כבר הביתה. אז בשעה וחצי איחור שהיה להורים בדרך לפאי, חשבתי אם שכחתי משהו וקיוויתי שלא, וגם קיוויתי שיאהבו, כי נורא השתדלנו לעשות הכל כדי שיאהבו.

בשתיים בצהריים המיניבוס שלהם הגיע. מיד ראיתי אותם דרך החלון. ריד היה צריך לצלם את רגע הפגישה, אבל חלם, עד שניערתי אותו בצעקה. קפצתי עליהם כמו שלא קפצתי כבר שנים. עם הידיים והרגליים והראש. רוצה להרגיש ולגעת. גם עם הלב. איזה כייף. ההורים אצלי. אחר כך העמסנו את המזוודות על הסירה, וגם את אמא ואותי העמסנו על הסירה ואבא ישב על האופנוע מאחורי ריד. וככה נסענו הביתה. חבורה שכזו על אופנוע אחד.

ההורים לא ידעו שיחלפו רק כמה ימים, וניסע ככה כולנו, בתוספת הכלבים באמצע במקום התיקים...זה באמת היה מחזה מלבב...

כשהגענו לחצר, אז אבא ואמא חייכו, והכלבים התנפלו עליהם בליקוקים, ואני ידעתי שהצלחנו. כי הגינה שלנו באמת יפה, עם כל עצי הפרי, והסחלבים, ובריכת הדגים. וגם כי טונג דנג הכלב החום, בחיים לא מתקרב לזרים, אבל אותם הוא אהב מיד. וכשהם נכנסו לבדוק את החדר הם כבר היו שלנו. ונשאר להם רק לאהוב את כל מה שהם ראו. ואני הייתי כל כך גאה, וכל כך שמחה.

אחר כך הכנתי קפה, והתיישבנו במרפסת. חבורה שמחה של אחד אבא גדול ואחת אמא קטנה. ואחת ילדה ישראלית עם אחד חבר תאילנדי, ועם ארבעה כלבים מארבעה צבעים שונים מסביב, מחכים שיזרקו להם עוגייה.

היום עבר בדיוק שבוע מאז שאספנו אותם. באיזו מהירות. עוד לא הספקנו לראות כלום, ועוד מעט הם שוב נוסעים לי. בעצם לא עשינו יותר מדי. רוב הזמן היינו פה, בבית. אבא עזר לריד עם עוד קצת דברים בחצר, ואפילו שלט בתאילנדית הוא כתב לנו. ואמא ואני צעדנו ברגל באזור הבית, ושלשום גם הלכנו לשוק של יום רביעי, שזו דווקא הליכה די ארוכה של ארבעה קילומטרים וקצת. ובאמצע גם נסענו לטיול של יומיים, למה-הונג-סון, עיר המחוז. בעיקר כי נגמרה לי הויזה, ובעיר המחוז יש מחלקת הגירה, אבל גם כי זה אזור מקסים לטיול.

ריד נשאר בבית. לשמור. מוזר. כבר חמש שנים שאני חופשיה, ופתאום אנחנו צריכים לשמור על הבית, ועל הבונגלוס ועל הכלבים. אני עוד לא יודעת איך להתמודד עם זה, אבל בטח אלמד. כי אני אוהבת את הבית ואת הבונגלוס ובעיקר את הכלבים. ואם אוהבים, המחויבות כבר מגיעה לבד.

אז ביום שני בבוקר, הגיעו שני חברים של ריד עם טנדר ישן ולא ממש נוח, וכמו סרדינים (שניים גדולים ושלושה קטנים) נלחצנו בפנים, ויצאנו לדרך. הלכנו לטייל את האזור וגם להיזכר איך זה לטייל יחד כמשפחה.

כבר בהתחלה היה ברור שנוח זה לא יהיה. היה צפוץ ולאבא לא נשאר מקום לרגליים. אז הוא עבר לשבת מאחור, בטנדר. כנראה שהישיבה ברוח על המשטח הקשה לא הטיבה איתו, כי מאז שחזרנו, כבר יומיים שכואב לו הגב.

אבל הטיול היה מוצלח. כי קצת היו מריבות, והרבה היה אוכל משובח, וכי היינו במקומות מקסימים. מערות דגים עם דגי ענק שנמצאים בנקיק סלע, ומקדשים על ההרים מהם נשקף נוף מדהים של עמק, ושווקים בערים ששם הקניות זולות וצבעוניות, ומערות נטיפים שנוסעים בתוכן ברפסודה שהנטיפים סביב.

בדרך גם נכנסנו לשבט של קארן. שבט ארוכות הצוואר. זה שבט שברח מגבול בורמה, וכדי שגברים אחרים לא יחשקו בנשות השבט, החליטו להפוך את הנשים מכוערות על ידי שימת טבעות טבעות על הצוואר. זה מאריך את הצוואר מאוד. הצוואר נראה לא אנושי, וגם האישה נראית פחות חיננית. חבל. אבל תיירים מכל העולם מגיעים לצלם. כי אשה לא חיננית זו עדיין תמונה פוטוגנית. בפעם הראשונה שביקרתי את השבט, לפני 23 שנה, הם עוד לא היו תיירותיים. היינו צריכים לחצות נהר, ללא גשר, כדי להגיע לכפר שלהם שנחבא בהרים. הרבה רכבים נסחפו במי הנהר, רק כדי להביא הביתה תמונה של ארוכת צוואר. למזלי ברכב שלי לא נסחפנו. רק נרטבנו. והבאתי הביתה תמונות מדהימות, שחלקן נגנבו תוך פיתוח והפכו לגלויות בקאוסן. רחוב התרמילאים בבנגקוק.

עכשיו הכפר מתוייר. אבל הדרך אליו היא כביש ג'ונגלים יפהפה, חוצה נחלונים קטנים, שהרכב מבוסס במים תוך מעבר בהם, ופילים חוצים פה ושם. אמא נהנתה מהקבינה ואבא נהנה תוך שכיבה בחוץ. מביט אל הנוף למעלה.

בלילה השתכנו בגסטהאוס פשוט, וישנתי עם אבא ואמא באותו החדר. הם על המיטה, ולי סידרו מזרן קטן על הרצפה. אבא נחר, ואמא השתעלה ולי היה כייף. כי ככה הכי הרגשתי את ההורים לידי.

למחרת חזרנו הביתה שמחים. ההורים הכריזו שהרבה מהחברים שלהם ייהנו פה ושיש המון מה לעשות באיזור. ריד כבר חיכה לנו. הוא הכין לנו עוף בגריל, על סיר הפחמים שיש לנו בחצר. חשב שבטח נחזור רעבים, וצדק.

אני כותבת על החוויות מהשבוע, וכבר מרגישה גם קצת את העצבות. כי הזמן עובר כל כך מהר. כמה כייף לי להזכר מה זה להיות ילדה, ולהתפנק. ובכלל, עוד יש כל כך הרבה דברים לראות ולעשות באיזור. אמא ואבא,חבל שלא באתם אלי לחודשיים.