מאת: מערכת און לייף

כששמעתי על כך שהתחיל מאבק לקיום שנות שירות בישראל ושיש סיכוי שמתנדבי שנות השירות לא יוכלו לפתוח שנה, נכנסתי להלם. הלם מזה שנערים ונערות שמאמינים בעשייה ובחינוך ושרוצים לפעול לשינוי בחברה הישראלית כבר לא יוכלו.

 

עוד באון לייף: 

 

 

אני אורטל מקונן, בוגרת חוות ההכשרה (שנת שירות) בתנועת הנוער העובד והלומד, וזה הדבר הכי משמעותי שעשיתי ואעשה (אולי) בחיים.אני גאה להיות חלק מ-2,100 מתנדבים נוספים כמוני, שיוצאים כל שנת לשנת שירות.

 

בחרתי לצאת לחוות ההכשרה כי לא רציתי לעזוב את תנועת הנוער שגדלתי בה. החלטתי להתנדב שנה לפני הגיוס ולהדריך חניכים על אותם ערכים שאני מאמינה בהם ולהגשימם.

יצאתי לחוות ההכשרה עם חברים ממקומות שונים בארץ, ירושלים, ת"א, חולון, באר שבע ונתניה, וגרנו בחווה (קומונה) בעפולה. כולנו מרקעים שונים, תרבויות שונות, שיח שונה אבל בכל זאת במהלך השנה יצרנו ביחד שפה משותפת שדרכה הבנו אחת את השני. יצרנו שיח משותף על התפקיד שלנו כגרעין וכקבוצה בחברה הישראלית. כולנו בחרנו לחנך חניכים וחניכות לערכים כמו שוויון ערך האדם, אהבת האחר ודמוקרטיה, ולהעביר את המסר שלכולם יש מקום להגיד מה שהם חושבים ומרגישים.

 

 

החלטנו שאנחנו רוצים להצליח להזמין עוד בני נוער להיות חניכים בתנועה. רצינו שהקן יהיה הבית השני שלהם, מקום שבו הם יכולים להיות הם באמת, מקום שבו הם יוכלו להגיד כל מה שהם חושבים ואף אחד לא ישתיק אותם, כל עוד זה לא אמירה גזענית ופוגענית. שהם ירגישו שהקן מהווה מקום בטוח לחניכים להתחנך בו.

 

אני מסתכלת אחורה על הבחירה שלי לעשות שנת שירות ואני קולטת שזכיתי בהרבה יותר מלהתנדב ולגור עם חברים טובים בדירה לבד, כי זה באמת הרבה יותר!

זכיתי להכיר את בני גרעין שלי על מי שהם, לחיות איתם ביחד, להתנסות בכלכלה שיתופית בחברה שמעדיפה הרבה פעמים את החזק שורד, הדרכתי בני נוער מנצרת עילית וטבעון, הכרתי ילדים וילדות ממקומות שונים בארץ, ממקומות אחרים בחיים, ושחווים דברים שונים.

הבנתי כמה כל אחת צריכה מדריכה, מישהי שתקשיב לה, מקום להיות בו, מקום בו היא יכולה להרגיש שייכת, מקום בו היא שווה לכולם ואין מעמדות.

 

 

להגיע לבית ספר בו אף אחד לא מאמין בחניכות שלי, ולהאמין בהן. להאמין שהן יכולות לגדול ולהיות גם מדריכות. שגם הן יכולות להפוך להיות מנהיגות בסביבה שלהם ולצפות מהן ליותר, כמו שבעבר היה מי שציפה ממני.

 

ולמדתי השנה גם המון על עצמי. על הזהות שלי כאתיופית, כמדריכה, כאישה. למדתי להכיר במרכיבי הזהות שלי ולתת להם מקום לבוא לידי ביטוי. להחליט שכאן, במדינת ישראל, אני רוצה לחיות את חיי כמו שאני.

 

לצערי, בישראל 2015, יש הרבה מאד חושך, פערים חברתיים וכלכליים, גזענית, אלימות, הומופוביה ושוביניזם. כולם אוהבים לדבר על זה שצריך לשנות את המצב במדינה, אבל זה לא יקרה לבד. עלינו כחברה להגביר את האור ואני מאמינה שזה יקרה על ידי חינוך, על ידי נערים ונערות שייקחו אחריות על החברה ויבינו שזה עליהם. אלה בני הנוער שיוצאים לשנת שירות.

 

זה לא מספיק רק להגיד מה לא טוב כאן, צריך להגיד מה אנחנו כן עושים. מהי האלטרנטיבה שלנו? אחרי שעשיתי שנת שירות, אני מבינה שהאלטרנטיבה שלנו זה שכמה שיותר בני ובנות נוער יצאו לשנות שירות, יאמינו במה שהם עושים ויחנכו למציאות חיים אחרת.

 

אני מאמינה שה"נוער הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות" (מרטין בובר), שאנחנו דור העתיד של מדינת ישראל, וצריך לתת לנו לקחת עליה אחריות ולהיות מנהיגים. צריך להפסיק להגיד שבני נוער זה דור מקולקל שלא לוקח אחריות, זה סתם נוח ולא נכון. הגיע זמן שתאפשרו לנו לקחת אחריות ולשנות את פני החברה.

 

 

אני מבקשת ממשלת ישראל לקחת אחריות ולבחון מחדש את סדר העדיפויות שלה. ממשלת ישראל צריכה להשקיע מעט מאד כדי לקבל הרבה מאוד. כדי לקיים את כלל מתנדבי שנות השירות דרושים 30 מיליון שקל נוספים, פחות מעלותו של כנף מטוס קרב. סדר העדיפויות החברתי חייב להשתנות. חייבים לתמוך במתנדבי הש"ש. כל אחד יכול לראות שזה הדבר ההגיוני כדי לאפשר לבני נוער רבים לצאת לשנת שירות.

אני גאה שהייתה לי את האופציה לצאת לחוות ההכשרה ולהמשיך להיות חניכה בתנועה ומדריכה של עשרות בני נוער.

תגיות