שותפות הגורל של האחים והאחיות השכולים: "זו תקופה קשה, אבל יש גם תקווה"

בוקר ה7.10.23 השעה 6:30 והאזעקה מפלחת את הדממה הנעימה של שבת בבוקר, אותו בוקר ארור שהחיים שלנו כישראלים ויהודים התהפכו. האדמה רעדה, אבל השמש המשיכה לזרוח. הערתי מהר את בן זוגי, הרמתי את אלמוגי התינוק והלכנו לממ"ד שם הסתכלתי על בנותיי בנות ה8 מתעוררות בחוסר הבנה. לאט, לאט ההודעות רצות והראש ובעיקר הלב ממאן להאמין. הבהלה והפחד תפסו מקום, חוסר ההבנה איך דבר כזה יכול לקרות. "שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה!"

חצי שנה אחרי ואני עדיין לא מצליחה לתפוס את גודל האסון שפקד את מדינתו ולצערי הכניס שבר וכאב לכל כך יותר מדי בתים בישראל. אותו בוקר נורא החזיר אותי לבוקר, לסיוט הנורא, הפרטי שלי, ל26.8.2000 בו דפיקה חורצת גורלות נשמעה בדלת, בשורה מרה וצעקה אילמת הדהדה בנבכי נפשי. אותו בוקר שהודיעו לי שלירון אחי הבכור, לוחם דובדבן, נהרג בקרב על הבית, בעסירה שמאלליה (ליד שכם), בנסיבות מצערות. אותו בוקר שהרגשתי שהאדמה תחתיי מתמוטטת, מסתכלת על הוריי- אבי התעלף, אמי תפסה פיקוד, אחי הצעיר לא מבין מה קורה ואני במעין סרט, רואה את המציאות מבחוץ- אבל נפער לי חור בלב והוא שורף בעוצמות.

הבקרים מתערבבים בין האבל הפרטי שעבר כמעט 24 שנים מאז, לאבל הנורא שאנו חווים היום. הרגשתי שהטראומה מתעוררת מחדש ולא הצלחתי לשאת זאת, את האמת שהתנתקתי. ניסיתי בכל דרך לא לחוות את עוצמת הרגש המטלטל. חזרתי לעבוד במיידי, טיפלתי והתנדבתי בכל מקום שהיה אפשר. אבל הרגשתי איך הכאב נכנס לי מתחת לעור, נדרכתי, זה החזיר אותי לתחושה של הפחד העוצמתי ששום דבר לא בטוח, שעוד רגע עוד אדם קרוב יעלם לי.

זה החזיר אותי לשנה הראשונה, שהכול נראה לי מזוייף, שלא הבנתי איך החיים שלי נעצרו וכבר לא יהיו אותו דבר, ואיך החיים של אחרים ממשיכים כאילו כלום לא קרה. איך השמש ממשיכה לזרוח כל בוקר בלי להתבייש, כשאח שלי קבור מתחת לאדמה. הייתי בכיתה יב', שנה לפני גיוס, שנה של בגרויות וקרסתי, לא הצלחתי לשמוח כשהחברות שלי שמחו, התקשתי ללמוד רציתי לעזוב הכול ולעטוף את המשפחה שלי, רציתי להיות צמודה להוריי ולאחי כדי שהם לא ייעלמו לי גם. אבל ההורים שלי לא ויתרו לי ועליי ולאט, לאט חזרתי לעשות הכול. ההורים שלי הזכירו לי כמה אהבה והערצה הייתה בין לירון לביני ומהמקום הזה היו בטוחים שהוא היה רוצה לראות אותי פורחת וחיה חיים טובים, אפילו חרטנו על המצבה שלו "במותו ציווה לנו את החיים". ולאור המשפט הזה אנחנו משתדלים לחיות.

למדתי שהצער והשמחה מתערבבים להם, 24 שנה שלירון מלווה אותי בכל שלב בחיים שלי, שסיימתי בית ספר, שהתגייסתי, בקורס קצינות, שטסתי לחו"ל, בתארים, שהתחתנתי, בלידות, בשמחות ובכאב- לירון שהיה משענת שלי בחיי, הפך למלאך שומר ואני מתייעצת איתו בלב על כל מיני החלטות. הוא חסר לי בחגים, בשבתות, ביומיום שבא לי לשתף אותו על הילדים, על העבודה, על התחושות, חסר לי שירים את אלמוגי גבוה וישתטה עם הילדים שלי. חסר לי שהחיים שלו נעצרו בגיל 20, כל כך צעיר והוא לא הספיק והחברות שלנו שהייתה בפריחה כמו עץ נגדעה בגזע. ואני כל כך מתגעגעת.

שרון ואחיה לירון ז"ל

כל סיפור של הרוג/ה אני מרגישה את העוצמות של הכאב. נפגשתי עם זה גם בישוב שגדלתי בו- בית חשמונאי ובמועצה אזורית גזר. 5 צעירים וצעירה, נרצחו באכזריות במסיבה- עדן דוד משה, יפתח דן טוויג, בן בנימין כהן, דור תאר, תמר גוטמן יהיה זכרם ברוך. 3 מתוכם אני מכירה את משפחותיהם. נפגשתי עם האחים, ההורים והלב דפק בעוצמה, מהניסיון, אני יודעת שאין מילים שיכולות להביע את הצער ואין מילים שינחמו אז אני מציעה חיבוק, הדמעות זולגות ואני רוצה לנחם. בא לי להגיד להם שזו תקופה קשה, אבל יש גם תקווה, שהאובדן הוא ענקי אך לצידו אנו גדלים ויש שמחה וצחוק, ילדים ובחירה בחיים.

המלחמה, מציפה את הכאב והפחדים. המחשבה הראשונה שלי בתחילת המלחמה זה "די, אני לא יכולה לחיות במדינה הזו. הקרע גדול מדי. קשה לחיות פה ועכשיו גם אין ביטחון. אולי מוטב שנעזוב." המחשבה הזו התחלפה מהר מאוד ששמעתי את סיפורי הגבורה של כוחות הביטחון והאנשים הפרטיים שעשו ועושים למען המדינה היפה שלנו, זה התחלף כשראיתי איך עם ישראל ערב זה לזה ושמעתי על סיפורי התנדבות ומיזמים מעוררי השראה, זה התחלף שחשבתי על אחי ועל עוד גיבורים וגיבורות שמסרו את החיים שלהם בשביל שלנו, יהיה את האפשרות לחיות פה והבנתי (אולי זה נשמע קלישאה), שאין לנו מדינה אחרת ועם כל הקושי בה יש בה גם המון דברים יפים. כולי תקווה שהחטופים והחטופות יחזרו במהרה, שהמלחמה הזו תיגמר ושנבנה את עצמנו מתוך ההריסות והחורבן. כי חרב עלינו בית המקדש בפעם השלישית, אבל הדבר שמעודד אותי בחורבן הנוראי הזה זה האזרחים, הלכידות, העוצמה שמפגינים וכולי תקווה שלא נשכח מה השסע עושה לעם ישראל.

כאחות שכולה, אני חושבת על האחים השכולים הטריים והחוויה שלכם. על אובדן הכפול, על האח שנפל ואובדן המשפחה שהייתה. על כך שלעיתים התפקידים מתחלפים וכאחים אנו נדרשים לאחריות גדולה יותר על ההורים שלנו. אחים יקרים לא רצינו להכיר אתכם, אך אנו מרגישים שותפות גורל ומרגע שעליתם על הסירה הלא רצויה שלנו, אנו נהיה פה עבורכם ונלך איתכם יד ביד את המסע הקשה מנשוא ונחזיק לכם את האמונה, האמונה שיהיה טוב, האמונה שאפשר לחזור לחיות לצד הכאב.

שרון ואחיה לירון ז"ל

את עמותת ״האחים שלנו״, שהקימו אליסף פרץ ונוי פרי, שניהם אחים שכולים, הכרתי לפני כ8 שנים, בפעם הראשונה שהשתתפתי כמנחה בפרויקט של העמותה של "זכרון בסלון" של אחים שכולים. לקראת יום הזכרון זכיתי לספר את סיפורו של אחי לירון ז"ל ושלי בסלון, בבית שלא הכרתי, והחוויה הייתה מרפאת ומעצימה, מצאתי דרך להנציח את אחי, שעוד אנשים יכירו אותו וסיפרתי את הסיפור והכאב האישי שלי, הוא קיבל תוקף ומשמעות. העמותה עושה כל השנה למען האחים השכולים והשתתפתי בסדנת כתיבה לאחים שכולים דרכה ואפילו יצא מזה ספר ילדים "סוד הכוח של איל" לזכרו של לירון. לפני כשנתיים לאחר פעילות שהעמותה הייתה בין מוביליה, האחים זכו לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל להכרה בכנסת, אנחנו לא רק הילדים של ההורים שלנו . המדינה הבינה שכאחים של חלל, יש לכך השלכות ומשמעויות שונות והכאב שלנו צריך גם כן להישמע.

העמותה מובילה השנה, לקראת יום הזכרון,  כמה מיזמים מרגשים עם האחים והאחיות השכולים, להנצחה ייחודית, פורקן ועיבוד, שיח בין אחים ותיקים בשכול לחדשים ועשייה חוויתית שמעניקה הפוגה ותרפיה. ישנן קהילות אחים מכל התקופות, בכל הארץ. מה7 לאוקטובר, העמותה נרתמה מייד למען האחים החדשים שהצטרפו למעגל השכול ויצרה מעגלי שיח והכשרה של מנטורים של אחים ותיקים בשכול, שעוטפים אותם ונותנים להם יד במסע המטלטל הזה.

הלוואי ולא יצטרפו עוד אחים ואחיות למשפחה הזו. 

בקרוב תתקיימנה סדנאות כתיבה עם סופרים ויוצרים מוכרים בכל הארץ לאחים שכולים שהעמותה יזמה. אחים ואחיות שכולים מעל גיל 18 מוזמנים להירשם בלחיצה כאן

 וכדי שעמותת 'האחים שלנו' תוכל להמשיך ולקיים סדנאות, מעגלי שיח ותמיכה לאחים ולאחיות השכולים, אנו מזמינים אתכם לעגל למענם לטובה -

בלחיצה כאן