'נפגעות מינית רבות מחפשות דרך להביא את הסיפור שלהן לעצמן ולעולם'

כביבליותרפיסטית המטפלת זה שנים בנפגעות תקיפה מינית, הן באופן פרטני הן באופן קבוצתי, נוכחתי לדעת כי רבות מהנשים והנערות אשר פגשתי לאורך השנים – לא רק כמטפלת אלא גם כמתנדבת ורכזת במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ואונס – כותבות. לאחר פגישה מכוננת עם מטופלת בת 22 שאמרה: "רק מאז שהתחלתי לכתוב בעצם התחלתי לחיות" החלטתי לחקור את הנושא גם באופן אקדמי. דבריה הדהדו אצלי הבנה אינטואיטיבית כי הכתיבה משרתת תפקיד נפשי מהותי בהתמודדות עם טראומה בכלל, ועם פגיעה מינית בילדות בפרט.

במהלך המחקר המקדים לדוקטורט שלי ראיתי שישנה תמיכה מחקרית רחבה בכך שכתיבה עוזרת לנפגעי טראומה. מחקרים מרתקים על התערבויות בכתיבה לאחר אירועים קשים כמו אונס או תאונת דרכים הראו כי כתיבה מייצרת נרטיב, מלמדת וויסות, מארגנת את החשיבה ואפילו משפרת מדדים גופניים של סטרס.

במחקר שלי ניתחתי עשרות טקסטים שכתבו נשים צעירות, בגילאי 20-40, אשר עברו פגיעה מינית לפני גיל 18. מצאתי כי כתיבה אישית של נפגעות תקיפה מינית בילדות תורמת באופן ניכר להתמודדותן עם השלכותיה הפסיכולוגיות של הפגיעה על גיבוש העצמי שלהן.

אחד המאפיינים המרכזיים של פגיעה מינית בילדות הוא העדר ההכרה והעדות לפגיעה, המייצרת חווית ספק ובלבול – היה או לא היה, חלמתי או דמיינתי (רוב הפגיעות מתרחשות בלילה)? איך זה היה יכול לקרות, הרי הוא אבא שלי ואוהב אותי, דוד שלי, אח גדול, סבא? או אפילו אמא, אחות גדולה, סבתא? (רוב הפגיעות הן על ידי מישהו מוכר לנפגע/ת ואחוז גילוי העריות בחברה הרבה יותר גבוה ממה שהיינו רוצות להאמין). קשה להאמין. גם החברה לא מאמינה לנפגעות, וגם בני המשפחה האחרים, שאולי ידעו ובחרו לשתוק ואולי לא ידעו אבל לא מצליחים להאמין. כל החוויה הזאת מערערת את תחושת הידיעה והאמון לגבי משהו בכלל בעולם.

מטופלת שלי, בת 18, תיארה איך אביה הרב היה פוגע מינית בה ובאחיותיה, אף אחד לא ידע. בשלב מסוים הסימפטומים הקשים שהפגינה בשל מצוקתה יצאו החוצה ומורה מודאגת הזמינה את הוריה לשיחה. לרגע היא לא העלתה על דעתה שהם פוגעים בה. בעקבות השיחה הזאת הנערה הוכתה באכזריות והחליטה לברוח מביתה. היא הייתה בת 14 וברחה למקום שנערות חרדיות רבות בורחות אליו, ככר ציון בירושלים. שם היא אותרה על ידי צוות מקסים של הוסטל לנערות בסיכון וניצלה מחיי הרחוב שיכלו להיות גורלה. כשהיא הגיעה לטיפול, ארבע שנים לאחר מכן, היא התמודדה עם פלאשבקים (זכרונות חיים של הטראומה) וקושי להאמין לעצמה. היא אמרה לי "איך יכול להיות שרב מכובד, אבא לשמונה ילדים, יעשה דבר כזה? זה לא יכול להיות" היא כל הזמן שללה את החוויה שלה עצמה, כל פעם שאמרתי לה שאני מאמינה שדברים כאלה קורים ועוד יותר, אם העזתי לומר שאני מאמינה לה, ומאמינה לחלק הילדי שלה, היא הייתה נכנסת לגל עוצמתי יותר של שלילה "אסור לך להאמין לי, מה יהיה אם זו אמת?"

ד"ר בלה שגיא היא ביבליותרפיסטית וד"ר ללימודי מגדר, ראשת התוכנית לתואר שני בביבליותרפיה במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין ומרצה ומדריכה בתוכנית הפסיכותרפיה של השירות הפסיכולוגי באוניברסיטה העברית, סופרת, ירושלמית, נשואה ואמא לשלושה בנים וחתול.

הצעתי לה לשלב כתיבה בשיחות שלנו, לראות אם דרך הכתיבה אפשר לבדוק אם זה סיפור שיכול להיות אמיתי. הצעה זו יצרה מרחב אחר, הכניסה קול שלישי לחדר (מושג מרכזי בביבליותרפיה המתאר את הנוכחות הנוספת, של טקסט, בין המטפלת למטופלת. את המושג טבעה ד"ר רחל צורן מאוניברסיטת חיפה). לאט לאט המטופלת אפשרה לעצמה להיפתח, לכתוב עוד קצת זיכרונות ואז להתרחק מהם לחלק בדיוני או מטאפורי בסיפור ולחזור לזיכרונות (הממצאים הכרוכים בשילוב מטאפורות ודימויים בתהליך הטיפולי מרתקים בפני עצמם, אך לצערי לא נוכל העמיק בהם בשל קוצר היריעה). בסופו של תהליך היה לנו "ספר" שלה, היא סיכמה את התהליך הזה בשיר שכתבה:

"מי שהיה שם לא היה שם

ומי שלא היה שם

לא יכול

להגיד לי כלום

על מה שהיה

שם.

ואין שום דבר שאפשר להחזיק ביד ולומר

זה

מה שהיה

שם...

רק כשזה כתוב כאן

שחור על גבי לבן

יש משהו שלא היה מזמן

(אולי אף פעם לא)

ויש כאן, על הנייר הלבן,

משהו של אמת

(אולי)..."

כמוה, נפגעות רבות מחפשות דרך להביא את הסיפור שלהן לעצמן ולעולם. לעיתים הן עסוקות במשך שנים בתהיות ובחיפושים אחר ההיסטוריה שלהן, אחר האמת, אחר זיכרון ממשי. חסר להן רכיב משמעותי בנפש, רכיב אותו מכנה הפסיכואנליטיקאית והמשוררת פרופ' דנה אמיר 'פונקציית העד'. מאחר ולפגיעה אין עדים, התפיסה הקלינית לגבי טיפול בנפגעות היא כי יש ניסיונות אחרים לתת לה עדות – הגוף זוכר, חלקים מנותקים מהתודעה (דיסוציאטיביים) זוכרים ואף המטפלת נותנת עדות לפגיעה בתהליך הטיפולי.

במחקר שלי מצאתי כי לתהליך הכתיבה האישית של נפגעות, גם אם אף אחד אחר לא קורא את הטקסטים הללו, יש תפקיד משמעותי כעדות עצמית, ומכאן, בכינון הזהות. למשל, מטופלת שסיפרה על היומן שכתבה כל נעוריה, ביומנה היא התייחסה לפגיעה המינית שעברה מצד אחיה הגדול. היא סיפרה שהיו לה שמות קוד ללילות בהם נפגעה וכאלו שלא, הקריאה השוטפת של היומן עזרה לה לשמור על קשר עם כל חלקי זהותה, ובהמשך להיאבק על האמת שלה גם כאשה בוגרת.

גיבוש הזהות מבוסס על ארבעה קריטריונים ומידת לכידות הזהות, לפי הפסיכואנליטיקאי פרנץ קוהוט, היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית שלנו. במחקר מצאתי כי כתיבה מקדמת שני קריטריונים באופן מובהק – האפשרות לרפלקציה (התבוננות עצמית) ומתן משמעות. היום, מחקרים עדכניים רבים על נושא הצמיחה מטראומה מדגישים את חשיבות מתן המשמעות לחוויה הטראומטית לצורך התמודדות עם הטראומה. אחת ממשתתפות המחקר, סייעת בגן ילדים בת 34, כותבת:  "...אולי יש משהו בכל מה שקרה שבא ללמד אותי משהו על החיים. ברור שיש את הדברים הרעים – אל תסמכי על אנשים (בעיקר על גברים), אל תהיי תלויה באף אחד וכאלה. אבל יש גם דברים טובים, שחלק אני רק מתחילה לראות למשל באיך אני טובה בגן בלזהות את הילדים האלה, שאף אחד אחר לא רואה אותם, ושיש להם בעיניים את ההשתוקקות הזאתי שהיתה לי גם, שאפילו אמא שלהם לא שמה לב כשהם מסתכלים עליה בעיניים האלה..."

למחקר היו ממצאים רבים נוספים, והם פורסמו בכתבי עת מובילים לביבליותרפיה וטיפול בטראומה בארץ ובעולם, אך נושא החיבור בין טראומה ובין כתיבה ממשיך לרתק אותי ומעבר לעיסוקי כביבליותרפיסטית אני מנסה לחקור אותו גם באמצעות הכתיבה הספרותית שלי. ספרי הראשון, 'שבר ענף ירוק', יצא לאור ב-2021, וזכה בפרס שר התרבות לספרות ביכורים. ספרי השני, 'באורה החיוור של הזרות', יצא לאור לפני מספר שבועות, בהוצאת 'שתים' (עריכה: מירי רוזובסקי), וזכה לתמיכה מצד קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות.

הספר הוא קובץ של סיפורים קצרים, המתמקד בצבעים השונים של הזרות: בהגירה כמו באהבה, במשפחה, באינטימיות, כמו גם בתוך עולם שמתהפך ומשתגע במלחמה או מגיפה. הם נעים מכפר רוסי בראשית המאה ה-20 למלון מפונים בתל אביב בימינו, ועוסקים גם בעולמות של טראומה וגם בעולמות של צמיחה ותקווה. סיפורים רבים קשורים לחוויות נשיות במעגל החיים, במצבי כאב ובדידות, אך גם בחמלה אנושית ובכוחו של סיפור ושל כתיבה. הנובלה המסכמת את הספר 'אין אפרסקים בשלג' עוסקת גם בקונפליקט הפנימי שלי, קונפליקט ארוך שנים, מול שאלת הכתיבה והטראומה, כילדה אשר נאמר לה "יום אחד את תגידי לי תודה על כל זה, רק זה יעשה ממך סופרת!" ושצעקה חזרה בזעם "אם זה ככה אז אני בכלל לא רוצה להיות סופרת!" ובמשך שנים רבות בחרה לעבוד עם כתיבה למען ילדות, נערות ונשים אחרות, ובסוף, בסוף, גם הבינה שהיא כן תהיה סופרת. שהיא חייבת להיות סופרת, שאת הקול שלה ואת הסיפור שלה, היא עדיין צריכה לספר. מוזמנות לקרוא עוד על המסע הזה שלי בספר, מחכה ממש לשמוע מה חשבתן.

 בימים אלה רואה אור ספרהד"ר בלה שגיא, "באורה החיוור של הזרות",בהוצאת שתים, שהופק בסיוע קרן רבינוביץ לאמנויות.  סיפורי הקובץ לוקחים את הקורא לקו הדק בין ניכור לאהבה, בין אמת ובדיה, בין שייכות וזרות, וכולם עוסקים בהגירה, בושה ואובדן, אך גם מספרים רגעי חסד קטנים, מציעים חמלה ואפשרות, ולו לרגע, להישיר מבט.