גלעד שליט חוזר: סוף סוף ראיתי את אביבה מחייכת
ברגע זה חזרתי ממצפה הילה, מביתם של אביבה ונועם שליט, ההורים של גלעד. ליוויתי את משפחתו של גלעד במאבק להחזרת בנם החטוף מציפורני השבי לאורך תקופה ארוכה, ראיתי את המשפחה נעה בין תקווה לייאוש זמן רב, הייתי שותפה באותם רגעים מאוד אנושיים של עצב, וכעת גם שמחה ובלחימה למען מטרה צודקת. כל זאת מול אטימות ומחסומים – שיכולנו להם.
עוד ב-Onlife:
- תאוות המציצנות שלנו עוד תדרוס את גלעד שליט". טור דעה
- נובמבר 2010: "גלעד כבר לא יכיר אותנו". אביבה שליט בראיון ל-Onlife
- המפגש האישי של אושרת קוטלר עם סרטן השד. תלכי תיבדקי - פרויקט מיוחד של Onlife
לא היה רגע של שבירה במאבק, פשוט לא הייתה אופציה. אבל היו המון רגעים קשים - כמו באותה תקופה בה העסקה שנרקמה בסוף כהונתו של אולמרט לא יצאה לפועל. זה גבה מחיר מכולנו. את האכזבה הרגשנו ממש על בשרנו.
גם הפעם, כשנודע על העסקה הגמורה, למדוי אכזבות לא מיהרנו לשמוח. אנחנו, הפעילים, הרגשנו סימנים לפני העסקה האחרונה, אבל ההפתעה הייתה מוחלטת. גם המשפחה עצמה ידעה על חתימת העסקה רק כמה שעות לפני הפרסום הרשמי.
הרגע הכי מאושר והכי מפחיד
כשנודעה הבשורה, הייתי בדרכי לחתונה ומיד חזרתי על עקביי כדי לחבק אותם. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את נועם שליט מחייך חיוך כל כך רחב, ואת אביבה קורנת מאושר – בניגוד מוחלט לכל התקופה שקדמה לכך. היה כל כך נפלא לראות אותם מחייכים, מחייכים באמת.
אבל גם ברגעי השמחה האלה יש חששות: ההורים שלו, אחיו ואחותו לא ראו אותו כבר הרבה זמן. ככל שהזמן עובר ורגע האמת מתקרב - הפחד עדיין קיים - מה עלול להשתבש? ומה יקרה עם שובו הביתה?
אביבה בעצמה אמרה "אני לא יודעת איזה ילד אני אקבל בחזרה". התקווה של הוריו של גלעד היא שלבדידות הנוראה שהיה שרוי בה תהיה השפעה מועטה: לפני החטיפה, גלעד היה מסוג האנשים שלא זקוקים לחברה רבה סביבם. התקווה היא שהחוסן הטבעי שלו עמד בפני הבדידות הבלתי נסבלת.
"בואו נעשה סיבוב לראות איפה גלעד שליט גר"
ומה עכשיו? יותר ממה שהמשפחה מתכננת מה תעשה כשיחזור הביתה – היא מתכננת מה לא יעשו – הם לא יעשו חגיגות. זו גם הסיבה שאני בושה ונכלמת מעם ישראל שכל כך חיבק את המשפחה – ולא מבין שכעת זה הזמן להניח לה.
הדבר האחרון שהמשפחה צריכה זה להילחם בגדודים של ההורים והילדים שבאים לראות את הבית של גלעד. כל העלייה לרגל, המכוניות בכניסה ליישוב, ואלו שנכנסות לעשות סיבוב, כדי להראות לילדים "איפה גר גלעד". משפחת שליט מתחננת לשקט, רק שקט. מגיע להם לקבל את הילד אחרי כל כך הרבה זמן בצורה ובאופן שמתאימים להם. זה הזמן לאושר גדול עבור המשפחה – אבל לא לחגיגות לאומיות.
הצורך של עם ישראל להיות שם ולהיות חלק מהחגיגה מובן לי, אבל המשפחה לא יכולה לקבל את החיבוק של כולם. אפילו ביישוב עצמו - החברים הטובים ביישוב ובסביבתו החליטו להימנע מחגיגות מתוך מתוך התחשבות ברצון המשפחה. גם אביבה ונועם לא רוצים בכך וזאת מתוך התחשבות ברגשות המשפחות השכולות שנפגעו מהטרור. אסור לשכוח - כעת 1,027 מרצחים בזויים משוחררים.
המשפחה הכי ישראלית שיש
עם ישראל צריך לדעת עד כמה משפחת שליט היא משפחה ישראלית. בצל הכאב על חטיפת הבן, כל הזמן הייתה הבנה לחשש מפני שחרור המחבלים. התחלחלנו מהרעיון הזה, אבל בסופו של דבר, אי אפשר למנוע מהורים לדרוש את חזרת הילד השבוי הביתה, אם אין שום דרך צבאית אחרת להחזיר אותו. אין שום אפשרות להרים ידיים ולהשאיר חייל בשבי.
ערבות הדדית היא אחד הערכים החשובים ביותר במדינה הזו, שאני כל כך אוהבת. איך נערים ימשיכו להתגייס אם לא יידעו שהערבות ההדדית קיימת? זהו ערך שאסור למעול בו. החזרת גלעד שליט הביתה גורמת לי להסתכל היום על הילדים שלנו, לשמוח ולדעת שבעתיד - המדינה תהיה בידיים טובות. בזכות הצעד הנכון והחכם והצודק שנעשה. להחזיר את גלעד הביתה.
ד"ר יעל וייס היא חברה בהתארגנות "אמהות למען גלעד", וליוותה את נועם ואביבה שליט מאז הקמת המאהל בירושלים.





React to WordPress