כבר התרגלתי לשמוע אנחה מעושה כשאני שוזרת הרהור ביקורתי מגדרי בדבריי. זו עולה כשאני משמיעה את ההרהור בחוגים אוהדים. קיתון רותחין נשפך עלי, לעומת זאת, כאשר אין קרבה רעיונית או אישית. וכדי להבין שאין מדובר בחוויה אישית שלי בלבד, די אם תקראו תגובות שיש לבלוגים, מאמרים וכתבות של נשים, המביעות טענות פמיניסטיות או מציפות קונפליקטים וסוגיות מגדריות.

 

 החברה הישראלית מאוד אלימה ובוטה, אך דרגת הבוטות והאלימות המילולית מטפסות לגבהים, כאשר מדובר בהתייחסות למלל פמיניסטי. או אז הניגוח הופך להיות בדרך כלל בגופה של הכותבת ולרוב, אינו מתדיין עם טענותיה. נבחנים מצבה הנפשי, מיני, מנטאלי, זוגי, ואף צורתה החיצונית עולה לדיון.

 

 היא נחשדת כעוכרת שמחה עקרונית, וחסרת חוש הומור כי היא מהרהרת בקול על טיבה של בדיחה סקסיסטית. היא נתפסת כצדקנית מרירה, מוסרנית ובעיקר מעצבנת. מאוד מעצבנת. כי היא מערערת על סדר דברים שנתפס שקוף טבעי וברור מאליו.

 

 האיום שמציבות הפמיניסטיות, כבר נדון בהקשרים שונים, והוא בעיקר נסב על הטענות שהאלטרנטיבה שפמיניסטיות מציבות לא ברורה, הופכת כל דיון להיבט מגדרי צר החסר כל עומק אקדמי. מיוחסת לנו תפיסה שאנחנו סתם צועקות, רוצות להיחשב חזקות ועל כן תמיד יש לנו צורך להצביע רק על עוולות, ולילל. שאנו שונאות גברים, בזות להם, ולא זקוקות להם. ובעיקר טוענים המקטרגים, שאנחנו אומרות מסרים סותרים.

 

פעם אנחנו בעד אלופה בצבא, ופעם אחרת אנחנו נגד. פעם אחת אנו רוצות שיכירו בנו כאימהות ויתנו לנו הטבות. ופעם אחרת אנחנו רוצות קידום שוויון בעבודה, והעדפה מתקנת. כי הרי אם אנחנו נשים - אנחנו צריכות להציג דעה אחת.

 מגדילה לעשות ח"כ יוליה שמואלוב, אשר בתור חברת כנסת, יש לדבריה אימפקט מסוג אחר. וכאשר היא עומדת על כל במה אפשרית, ומנאצת את ארגוני הפמיניסטיות, היא מהדהדת בציבור לגיטימציה לשנאה מיותרת. מיותרת פעם אחת, כי הרי המאבקים שלנו כוללים גם אותה, בתור אישה: את מי שלא חושבת בכלל שצריך להיאבק עבורה אך נהנית מפירות המאבק. מיותרת פעם שנייה, כי להאשים פמיניסטיות באופן סמוי וגלוי כמי שרוצות להתנגד לגברים, באשר הם, ואולי אף לדכא אותם, מעודד שנאת חינם. וכבר היינו בסרט הזול הזה.

 ואני רוצה להגיד לך, חברת הכנסת שמאלוב, שאין לך את הפריבילגיה ללקות בבורות מגדרית, ובודאי שלא להכריז אותה בריש גלי מעל כל במה אפשרית.

 

 ראשית אדגיש, נשים בדרך כלל לא רוצות להפוך את הפירמידה, ולהתחיל לדכא גברים. מטרתן הלגיטימית היא לשחרר ולהשתחרר מדיונים, בורות, דעות קדומות, מיתוסים וסטריאוטיפים. כל מה שכובל אותנו לסוג התנהגות מצופה, למהות עקרונית ולחשיבה מסוימת. כלומר אנו רוצות להכיר את מבני הכוח, ולפרק אותם.

 ובהקשר של בורות מגדרית, אני רוצה להדגיש שלאף אחד אין את הזכות להחזיק בה, אבל לגברים זה פחות דחוף לפקוח את העיניים, כי הם עדיין נקשרים לחוזק, כוח וליכולת השפעה ושליטה בכל שיח אפשרי. (שימו לב שאמרתי נקשרים, זה לא אומר שכל הגברים הם בהכרח כאלה- אני פשוט מטרימה ומסננת אפשרויות של תגובות כועסות על הכללה) כמו שיש הרבה גברים שחושבים פמיניסטית, והרבה נשים שלא- עיין ערך ח"כ שמואלוב.

 

 מגדר היא התבוננות על תהליכי גיבוש זהות בתוך הקשר של יחסי כוח, והדרה מתמשכת. אנו מתנהגים מתעצבים ואפילו מרגישים ומאמינים בהתאם לציפיות חברתיות. אלה התגבשו במהלך שנות דומיננטיות גברית, שיצרה דפוסים היררכיים.

 להרכיב משקפיים מגדריות משמעו לאחוז בפרספקטיבה ביקורתית ולשאול על דפוסים אלה שאלות. ועל כן, מגדר אינו רק סוגיה של נשים, צדדית ומיותרת. הוא למעשה חלק דומיננטי ביותר, משיח חברתי מעוצב ומעצב היכול לשחרר מדיכויים שונים, גם נשים וגם גברים.

 אם היית יודעת זאת חכית שמואלוב, לא היית מנאצת את הפמיניסטיות. ובודאי לא היית יכולה לעצום עיניים, ולומר שאין  פער מגדרי. קראי את מחקרים וסקרים של מרכז אדווה, ותכירי בהשלכותיו היומיומיות.

  

 היית מבינה שבדברייך את אוחזת באמירה והיפוכה. מחד את נותנת לגיטימציה לשיח היסטורי מיותר שאבד עליו הכלח משהו- טבעה של אישה הוא ללדת ילדים והיא נוטה להיסטריה. ובו זמנית, את עומדת על במה ומכריזה, אני אישה חזקה והגעתי למה שהגעתי לא בגלל שאני אישה. אז החליטי מתי ואיך את מעניקה משמעות לזהותך הנשית אם בכלל.

 אם הגעת למה שהגעת על אף היותך אישה, אז מה יש לך להלין או להתייחס לשיח הפמיניסטיות ולדרכן לקדם או למנוע קידום נשים? האם אינך מתייחסת לזה דווקא משום שהינך אישה? או אולי בעצם את מצהירה מה שאת מצהירה רק כדי לזכות ב... כוח פוליטי?

תגיות