רגע לפני תחילת שנת הלימודים, אני מתחילה להתארגן על הציוד הנדרש: ספרים, מחברות ותלבושת אחידה. אציין כהקדמה שמבחינתי בבית ספר יש שלושה דברים מיותרים ( לאו דווקא לפי סדר חשיבות): מבחנים, שיעורי בית ותלבושת אחידה.

 

מה הקטע עם תלבושת אחידה? בתור ילדה שנאתי את זה וגם בתור אימא אני סובלת מאותה תחושת מיאוס מהעניין.  אני הייתי זו שהצביעה נגד תלבושת אחידה בישיבת הוועד הבית ספרית, אך לצערי הייתי בדעת המיעוט. כן, אני מכירה את הטיעונים בעד תלבושת אחידה ולמרות זאת, לא תצליחו לשנות את דעתי. 

 

יש את הטיעון החברתי: תלבושת אחידה מצמצמת, או עדיף לומר מטשטשת, את פערי המעמדות. האומנם? אנחנו גרים בבנימינה. יום אחד הגיע לכיתה של בני תלמיד מרעננה. יחד איתו הגיע סטייל חדש: חולצות בית ספר בבד נושם (dry fit), מונע זיעה. תוך כמה ימים קבוצה גדולה של תלמידים שיכלו להרשות זאת לעצמם, התאימה את עצמה לסגנון ורכשה חולצות "רענניות". נוסיף לכך את העובדה שתחרות מותגים מתקיימת ברמת הנעליים, המכנסיים ואביזרי האופנה הנלווים ומכאן שתלבושת אחידה איננה מטשטשת את המעמדות הכלכליים של משפחות התלמידים אלא מטשטשת את יכולת הילדים לבטא את עצמם דרך הלבוש. אתה רוכש בגדים עבור ילדך או ילדתך, לא כדי להתאים אותם לבית הספר, אלא כדי להכשיר אותם לסטנדרט החברתי החדש הנוהג בבית הספר. ויש הבדל גדול בין השניים.

 

ולטיעון הפופולרי השני, בשם הנוחות ההורית: "מי צריך את ההתעסקות הזו כל בוקר מחדש? איזה בגד ללבוש? אין צורך להתחבט: תלבושת אחידה. אז זהו, שלא. מעולם לא הבנתי מדוע בחירת לבוש הוא טורח גדול. אני אוהבת להתלבש ולהשקיע בכך מחשבה. למה שילדים לא ילמדו לפתח סגנון אישי ולמה שילדים יאהבו ללבוש כל יום את אותה חולצה?  לא ברור לי בכלל.

 

התפיסה במשרד החינוך שונה מן הסתם מתפיסתי. תלבושת אחידה היא חובה בכל בתי הספר היסודיים ובחטיבות ובבתי הספר התיכוניים. זו החלטה פנימית של בית הספר. מסתבר שעניין התלבושת מעסיק את צוות המורים וההנהלה בבתי הספר יותר ובהתאמה לגיל הילדים.  ככל שהילדים גדולים יותר כך עניין הלבוש שלהם מטריד יותר את צוות המורים. נחשפתי לכך עקב העובדה שבשנה הבא בני הבכור מצטרף לחטיבה.

 

קראתי בעיון את תקנת התלבושת הבית ספרית, ונדהמתי:

  •  במסגרת תקנת התלבושת אין להגיע בחצאיות. 
  •  אין להגיע במכנסונים קצרצרים. אלה יהיו עד לגובה אמצע הברך. 
  •   יש לשמור על חולצת תלבושת שלמה (חל איסור מוחלט לגזור או לקרוע את חולצות התלבושת) 
  •   יש להגיע נעולים בסנדלים או נעליים, חל איסור על הגעה בכפכפים או בכפכפי אצבע.
  •  ניתן לצבוע את השיער בצבעים טבעיים בלבד. 
  •  עיצוב השיער לא יכלול תספורת גלוחת ראש חלקית או מלאה. 

 

בשם הכבוד מקובל עלי שאין להגיע בחולצות קרועות או בכפכפים. כל הכללים האחרים מיותרים בעיניי. מדובר, אחרי הכול, בבית ספר חילוני. מה הצורך בכל החוקים האלו? התשובה היא צניעות. הכבוד והצניעות. ההגינות והסדר החברתי. יש לי הפרעת אישיות קטנה: ברגע שמתחילים לדבר על "צניעות" בא לי להתלבש כמו "פרחה".  למה לעזאזל מערכת החינוך צריכה לקבע ולהגביל את התלמידים? בואו נאמר את זה בקול רם וברור: את התלמידות. אחרי הכול, מרבית הכללים והחוקים נכתבו עבור ילדות ונערות. בעולם בו אנו חיים, הן האובייקטים המיניים. בנים? הם המושא. בנות? הן הנשוא.

 

מה זה עניינו של מישהו מה לובשות התלמידות לבית הספר? למה אסור ללבוש חצאיות או שורטים? כמה חם בקיץ בישראל, אפשר להשתגע מזה. מה יותר נח וטבעי מאשר ללבוש חצאית? אבוי, יכול להיות שתלמידות יבחרו ללבוש חצאית מיני, כמה מופקר! אולי במקום להתעסק באורך החצאית נתייחס בכבוד לתלמידות ונאמין שהן מסוגלות להתלבש בצורה מכובדת לבית הספר ? ושהבחירה האופנתית שלהן אינה בחירה מינית, כי אם העדפה סגנונית ותו לא.

 

 

תלמידי תיכון בבריטניה. בית ספר אסר על לבוש מכנסיים קצרים, כמחאה הגיעו הבנים עם חצאיות (צילום: הדיילי מייל)

 

מקור ההשראה? מחאת עובדי הרכבת בשבדיה (צילום AP)

 

 

המסר שהחוקים הללו מעבירים מדאיג אותי. לבושה של נערה ושל אישה אינו עניין ציבורי; ולכן חוקים המגדירים מהו לבוש מכובד עבור נערה בעייתיים בעיניי, גם אם הם במסווה של תקנת תלבושת כלליים.

 

ההתעסקות בגוף האישה, ובלגיטימיות או בחוסר הלגיטימיות לחשוף אותו מרגיזה אותי. אינני תמימה, כולנו חשופים לחיבור בין נשים למיניות. התקשורת מלאה בנשים כאובייקט מיני. כמעט כל פרסומת מציגה אישה יפה בצורה מינית, מפורשת או מרומזת, מתוך ההנחה המיושנת שסקס מוכר. השיח הציבורי אחרי אירועי תקיפה מינית כלפי נשים מעלה תמיד את התהיות לגבי אופייה של האישה. מה היא לבשה? מה היא עשתה? כמה בני זוג היו לה וכו'.

 

חוקי בית הספר שמגבילים את התלמידות בכזו רזולוציה מעודדים יחס דומה כלפי נערות. קו אחד ישר וברור עובר בין האחדת לבוש ואכיפת סטנדרטים על תלמידות בבתי הספר לבין הדרך בה החברה רואה נשים, שופטת אותן וגורמת להן להרגיש לא נוח בתוך גופן. ובתוך בגדיהן. התופעה הזו שמוחדרת לחיי ילדינו בגיל צעיר, ובמסווה של משמעת, מסוכנת בעיניי. היא יוצרת בלבול בין מיניות ויופי להחפצה ואלימות. הילדים שלנו מגבשים בגיל ההתבגרות את זהותם המינית והמשמעת הנוקשה לגבי התלבושת, מייצרת תפיסה מעוותת לגבי מיניות.  תפיסה שמשמרת ומטפחת תופעות כמו אלימות מינית והפרעות אכילה.

 

במקום תלבושת אחידה אפשר להשתמש בשיטה המצוינת שנקראת חינוך: חינוך למניעת אלימות מינית, חינוך מגדרי, חינוך שיאפשר לנערים ולנערות לכבד את עצמם את גופם ומיניותם. חינוך שיצור שינוי משמעותי בתפיסה של נשים כבנות אדם ולא כחפץ. די לתלבושת האחידה, גם לאחדות המחשבה המדכאת. דיכוי שלא חל רק על נשים מהסיבה הפשוטה שדיכוי הוא דיכוי הוא דיכוי.

 

די לתלבושת אחידה. ולא רק בגלל שהיא כל כך מכוערת. 


www.michalgolden.com

תגיות