גם אחרי הדיאטה טיירה בנקס בעד שמנות

טיירה בנקס מגדירה מחדש "מידות גדולות"

כשטיירה בנקס זכתה ב-2007 להיכלל ברשימת האנשים המשפיעים בעולם של המגזין "טיים" בפעם השנייה ברציפות, פרסם המגזין מאמר מפרגן אודותיה, אותו כתבה הסופרת הפמיניסטית נעמי וולף. בין השאר ציינה וולף לטובה את השפעתה של בנקס על דימוי גוף נשי, כמי שהשתמשה במשקלה כדי להוות קונטרה לאידיאל היופי הכחוש. מאז ועד היום הצליחה בנקס לרכב על האג'נדה הזו - באותה השנה כיכבה על השער של "פיפל" בבגד ים, ושכתבי הצהובונים כינו אותה "שמנה", היא ענתה להם שהיא אכן עלתה במשקל "אבל עדיין מרגישה לוהטת". ב-2008 היא הכתירה לראשונה בתולדות "הטופ מודל הבאה" מתמודדת במידות גדולות, וויטני תומפסון, ואחר כך קראה לכל המלעיזים "לנשק בתחת הגדול" שלה מעל במת ה"אמי".

אלא שהתחת של בנקס כבר רחוק מלהיות גדול. לפני ארבע שנים היא עשתה מהפך, השילה כ-20 קילו ממשקלה וחזרה לדגמן. בתמונות האחרונות שלה היא נראית כחושה מאי פעם, למרות שהיא עדיין מתעקשת להכריז בכל הזדמנות שהיא "מרגישה נפלא". אחרי שהתיימרה להנהיג את המרד בתעשיית האופנה ובסטנדרטים הבלתי אפשריים שהיא מציבה לנשים, בנקס נכנעה לתכתיבים של אותה תעשייה כדי להתקבל מחדש כדוגמנית מן המניין.

ועכשיו טיירה בנקס חוזרת לדבר על דימוי גוף, ויש לה אפילו מוטו חדש. מסתבר שהמונח השגור "פלאס סייז", שמתייחס באופנה למידות 42-44 ומעלה, לא עושה לה טוב. "ב'טופ מודל הבאה' אני מעדיפה לקרוא לזה 'אמיתית בעוצמה' (Fiercely real)", אמרה בנקס בראיון ל"הפינגטון פוסט". "מה זה אומר לעזאזל, פלאס סייז? פשוט אין לזה קונוטציות חיוביות".

בנקס לא ממציאה את הגלגל, כמובן. בשנים האחרונות נדחק המונח הוותיק לטובת ביטויים מעצימים יותר כמו "בעלות קימורים" (Curvy) או "נשים אמתיות", בניסיון ליצור שינוי מהותי בתפיסה הרווחת לפיה נשים במידות גדולות נמצאות מחוץ לטווח הנורמה. אבל זה קצת אבסורדי לשמוע את הדברים הללו מפי טיירה אחרי שחזרה למידה אפס – עד שמגלים שבנקס מובילה בימים אלה את קמפיין #FightFatTalkשל מותג דגני הבוקר "ספיישל K". מדובר בקמפיין מבורך שנועד להפסיק את האמירות הנבזיות שמשמיעות נשים על גופן, אבל כמו תמיד יש תחושה חמצמצה של ניצול ציני כשמערבים בין אג'נדה חשובה ומוצרי צריכה.

"אנחנו רק צריכים לוודא שזה לא סתם טרנד", בנקס מוסיפה בראיון. "בגלל שהדברים הללו מגיעים בגלים ויהיה נחמד לראות את זה הופך למשהו קבוע". גם אנחנו היינו שמחות לראות אותה מתמידה במחאה הזו – ואם נראה אותה אוכלת פעם קערת דגני בוקר שלמה, אולי אפילו נאמין שגם היא אישה אמתית.

לימור לבנת מתכבדת להשיא משואה זו

יום העצמאות נראה עדיין רחוק, אבל יש כבר למה לצפות מטקס הדלקת המשואות השנתי בהר הרצל. הצעתה של שרת התרבות והספורט, לימור לבנת, אושרה על ידי הוועדה לסמלים וטקסים והנושא המרכזי בטקס השנה יהיה "זמן נשים". המטרה – להוקיר ולהצדיע ל"תרומתן של נשים למדינה ולחברה הישראלית, להגברת המודעות הציבורית לאתגרים שעדיין ניצבים בפני החברה במאבק נגד פערי שכר בין נשים לגברים, תקרת הזכוכית החוסמת קידומן של נשים בכל התחומים ובמאבק נגד אלימות נגד נשים", כתבה לבנת בעמוד הפייסבוק שלה. ואם זה לא מספיק, כל 12 המשואות יודלקו השנה על ידי נשים שייבחרו – כמו בכל שנה – על ידי וועדה ציבורית.

לבנת היא אולי לא הפוליטיקאית הפופולארית ביותר וכשרת התרבות והספורט הספיקה כבר לעורר אנטגוניזם כשדיברה נגד התמיכה בסרטים כמו "ג'נין ג'נין" והתנגדה לחרם השחקנים על אריאל, אבל אי אפשר להכחיש את פעילותה רבת השנים למען קידום מעמד האישה. אפילו חברת הכנסת היריבה מרב מיכאלי פרגנה ללבנת על היוזמה וכתבה בפייסבוק: "השרה לימור לבנת, שכבר בשנת 96' נענתה להזמנתי והצטרפה למאמץ נגד תקיפה מינית. מאז ועד היום, מחויבת כל השנים לנשים". מיכאלי לא ציינה שלבנת כיהנה כראש הוועדה לקידום מעמד האישה כבר בכהונתה הראשונה בכנסת, עוד בתחילת שנות התשעים.

אז בזכות לבנת תצדיע ישראל בחגיגות ה-66 שלה לנשים. נשים שבישראל שנת 2014 עדיין כפופות לחוקים מפלים בשם הדת, עדיין סופגות הטרדות מיניות במקומות העבודה ובשירות הצבאי, עדיין נאבקות בהפרשי שכר ונאלצות לענות על שאלות כמו "את מתכוונת להיכנס בקרוב להריון?" בראיונות עבודה. נשים שהיו פעם נערות בנות 15-12 שעברו תקיפה מינית, לעיתים קרובות יותר מפעם אחת, על ידי "בני טובים" ומפורסמים שעדיין לא מבינים מה פסול בניצול של נערה למטרותיהם. נשים שעדיין רואות נשים אחרות מוצגות כאובייקטים בפרסומות ובמגזינים וגדלות בעולם שמושתת על דימויים בלתי מושגים ומתסכלים. כשקוראים את הפוסט שכתבה לבנת בעמוד שלה, ניכר שהיא מבינה שהמחווה הזו לא תגשר על הפערים החברתיים הללו, אבל היא עדיין מלאת אופטימיות. "תקרת הזכוכית לא נפרצה", היא כותבת. "היא עדיין רחוקה מזה, אבל היא כבר שומעת את הצעדים המתקרבים".

בסיום דבריה, משתפת לבנת באנקדוטה מהשיחה שהתנהלה כשדיווחה על ההחלטה בישיבת הממשלה:"ראש הממשלה שאל בבדיחות האם גם גברים יורשו להגיע, והשרה ציפי לבני השיבה - אף היא בבדיחות - שיורשו לשבת בקהל ולמחוא כפיים למדליקות המשואות". רק המשפט הזה טומן בחובו את הפער המשמעותי בין גברים ונשים בחברה הישראלית ובכלל: נשים כבר מזמן למדו להתמודד עם הדרה והשתקה גם כשהן יודעות שהן לא במיעוט, אבל כשגברים נאלצים לפנות את מקומם אפילו לזמן קצר – הם מיד מוודאים שהסדר הטבעי יושב על כנו, בסופו של דבר.

הנקמה המסריחה של אן התאוויי

צלמי הפפראצי כבר התרגלו לסלבס שמחזירים מלחמה. לא סתם התרגלו – הם אפילו מתגרים בסלבריטאים במטרה להביא אותם לקצה גבול היכולת ולסחוט מהם תגובה זועמת. אחרי הכול, תמונות פפראצי של מפורסמים צועקים, מאיימים ואפילו אלימים שוות הרבה יותר כסף מתמונות של סלבס מחייכים. סרטוני וידאו פפראצי כבר הוכיחו שמאחורי כל תמונה של סורי קרוז מייבבת יש עשרות צלמים שצועקים לעברה דברים מעליבים, ורגע לפני שג'סטין ביבר מתפרץ על צלם חצוף הוא נאלץ להיאבק בעדר שמונע ממנו להגיע למכוניתו.

השחקנית אן התאוויי בחרה השבוע בגישה מסריחה במיוחד כלפי צלמים שעקבו אחריה: היא השאירה על מכוניתו של אחד מהם שקית עם צואת כלבים שאספה במהלך טיול עם הכלבה שלה. התקרית המשעשעת, איך לא, תועדה במלואה על ידי אותם צלמי פפראצי והתמונות – יש להניח – נמכרו לצהובונים בסכום גדול הרבה יותר מזה שהיו מקבלים על צילומים משמימים של הכוכבת מטיילת עם כלבתה.

רבות כבר נאמר על הצביעות של סלבריטאים שמתעלמים או זועמים על פפראצי, כשברור לכולם שמדובר ביחסי גומלין שמיטיבים עם שני הצדדים. כמו העץ שנפל ביער ואיש לא שמע אותו, גם הכוכב שהגיע לאירוע ולא תועד כלל על ידי הצלמים כאילו לא הגיע כלל, וסופו שידעך במהירות. צלמי הפפראצי משתמשים בטיעונים הללו בכל פעם שסלבריטאי תובע אותם על הסגת גבול או משיג נגדם צו הרחקה, אבל לכל מטבע יש שני צדדים: מרבית המפורסמים אמנם מבינים שעליהם לשלם את מחיר התהילה, אבל גם להם יש קווים אדומים – ילדים, עירום, אלימות מילולית. כשהצלמים מבינים היכן עובר הגבול של אותו מפורסם, הם משתדלים לחצות אותו בכל פעם כדי להשיג תמונה מעניינת ובעלת ערך גדול יותר.

אז אפשר לשבח את התאוויי על היצירתיות שנקטה נגד הצלם המטריד, אפשר לקרוא לה ילדותית ואלימה ואפשר לגלגל עיניים מול הצביעות שלה ולתהות מה יקרה אם יום אחד אף צלם לא יתייחס לקיומה. אבל דבר אחד בטוח – אם מישהו היה מסובב את המצלמה ומתעד את הצד שקיבל את המתנה המצחינה, היינו רואים שם צלם פפראצי ששמח מאוד על כך שהצליח לחצות את הגבול האדום הזה.