בלילה ההוא בטייוואן, לאחר הניצחון ולפני הטיסה חזרה לארץ, אמרנו לעצמנו בלי מילים - המרוץ הסתיים, אפשר עכשיו "להוריד את הכפפות" ולהתחיל לחשוב על משפחה. לא חלמנו שזה יקרה כל כך מהר.

 

מספר שבועות לאחר מכן, כשראינו את שני הפסים המפורסמים על המקלון, בהינו בהם במעין טמטום. היינו בדרך לאירוע, והחלטנו שנתמודד עם זה אחר כך.

   

כשחזרנו הביתה, התחלתי ממש לדאוג. חשבתי: מה יהיה עכשיו? איך אני אמורה לדגמן שמלות כלה? זה יהיה מגוחך. וההצעה החדשה לקמפיין? בטח הם ירדו מזה ברגע שיגלו, מי רוצה פרזנטורית בהריון? והכי חשוב, מה עם כל התוכניות הנשגבות שלי להיכנס לתחום התקשורת, ולדבר על נושאים כלכליים-חברתיים, ולהוציא את הצדק לאור בפריים טיים של ערוץ 2, מה יהיה עם זה? לעולם לא אקבל עכשיו כלום, ואיך אסתיר, ומה יהיה, והנה הכול נגמר עוד לפני שהתחיל.

 

אז בדרך לעוד אירוע הייתי עוצרת את הקטנוע, מורידה מהר את הקסדה, מקיאה קצת, לועסת מסטיק ודוהרת הלאה על הכביש.

 

הרגשתי רע מכל הכיוונים – פיסית ונפשית. ניסיתי לשמוח, ולא הצלחתי. מה לא בסדר איתי? אני אוהבת את קובי. אני רוצה שיהיו לנו ילדים. אנחנו נהיה משפחה אוהבת, גדולה, חמה ורועשת - בדיוק כמו שמעולם לא הייתה לי. הרגשתי רע כי לא הצלחתי לשמוח. את צריכה להגיד תודה לביולוגיה, לאלוהים, או למי שזה לא יהיה. מדובר בסוג של נס, בברכה גדולה. מה הבעיה שלך, בכיינית?

 

אני לא שמחה כי אני מודאגת. אני כבר לא "סתם" קמה בבוקר, הולכת לעבודה, בערב לטיול עם הכלב ובסופי שבוע רואה משפחה וחברים. בעקבות התוכנית נפתחו בפניי הזדמנויות חדשות שעכשיו הדבר השחור-לבן הזה שראיתי על המוניטור בטח לא יסתדר איתן יותר מדיי טוב.

 

אז נכון שהקריירה שלי לא בנויה על מראה חיצוני, אבל עדיין – טלוויזיה היא מדיום שטחי, גם כשמדברים בו על נושאים רציניים. ומי שלא עובר מסך, דינו להישאר בבית ולבהות במסך. עולם התקשורת והבידור אכזרי גם ככה, ואני לא יונית לוי, או גאולה אבן, תמר איש-שלום, או הילה קורח, והרשימה ממשיכה. במילים אחרות, אין לי שנים של ניסיון בתחום, עוד לא "הרווחתי" את ההיריון הזה, ועכשיו הכול ייגמר עוד לפני שהתחיל. חוק לחוד ומציאות לחוד.

 

כך עברו עליי בדאגה שלושה ומשהו חודשים, במהלכם שנים של התניות חברתיות עמוקות על מושגים כמו יופי, קריירה והגשמה עצמית התעמרו בי ללא רחמים. ניסיתי לחשוב על זה בהיגיון ולא הצלחתי. ניסיתי לחשוב על זה בחוסר היגיון, וגם זה לא עזר. ניסיתי להתעלם, אבל הבחילות והחולשה לא אפשרו. הלוואי שהייתי יכולה לומר שבאיזה שהוא שלב עשיתי מדיטציה, התחברתי לבריאה או השד יודע מה, והשלמתי עם זה. זה לא קרה, אבל כן קרו שני דברים אחרים:

 

דבר ראשון, הבנתי שהשד לא כל כך נורא – את הקמפיין לשמלות הכלה ולאולם החתונות צילמנו לפני שיצאה הבטן, התרופה ההומאופטית שאנחנו מפרסמים עכשיו מתאימה גם לנשים בהריון והתוכנית הכלכלית. ובכן, ממילא רואים רק חצי גוף ועם כל הכבוד לפינת האורח הצנועה שלי, אני בטוחה שהתוכנית תשגשג גם בלעדיי.

 

דבר שני, ראינו אותו. עד עכשיו, מדובר היה במין גוש תאי ולא ברור, כתמים לבנים על מסך שחור, מה שהזכיר לי את תום השידורים בטלוויזיה בחופש הגדול. ואז אמרו לנו שזה הוא, כלומר הנה – יש לו ממש מן צ'ופצ'יק כזה קטן בין הרגליים, והוא זז, ויש לו הבעות פנים רצוניות, והנה היד שלו מאחורי הראש – סתם ככה כי בא לו להניח אותה שם, לא כי מישהו אמר לו. ואז התחלתי להתרגש. גם על קובי ראו שהוא מתרגש, מה שגרם לי עוד יותר להתרגש, ובקיצור – אני מאשימה את ההורמונים.

 

אז אני לא יודעת אם זה טוב לקריירה או רע לקריירה, או אם זה לא משנה לה בכלל, לקריירה הזאת שכולנו כל כך מודאגות ממנה. היא קיימת בראש שלי, בעוד שהדבר הזה שראינו אתמול על המסך - הוא ממשי ביותר והוא לא נמצא בראש. הוא בבטן - שזה הרבה יותר אמיתי. אז כנראה שהקריירה תלמד להסתדר איתו, ויש לי לפחות כמה חודשים טובים ללמוד מנשים אחרות איך עושים את זה.

תגיות