מאת: מערכת און לייף

זוכרת את החברה הכי טובה שלך מהתיכון? את השעות המרובות שביליתן זו בחדרה של זו, מרכלות, צוחקות ומשתפות זו את זו בסודות הכמוסים ביותר? את היציאות בלילות, כל הפעמים הראשונות, את החוויות המרתקות, את הצהרות האהבה ההדדיות... ברוב המקרים, אהבה מינית נעדרה ממערכת היחסים האינטימית. הגיע הזמן לשאול למה.

 

עוד באון לייף:

·        מחקר: האם לסביות נהנות יותר מסקס?

·        לצאת מהארון אחרי גיל 50

·        אלן דג'נרס: מי היא חושבת שהיא?

 

התשובה גלומה בהטרוסקסואליות כפויה, אותו מכלול של אמצעים מעשיים ומניפולציות אידיאולוגיות שהתרבות הפטריארכלית מפעילה על נשים בכדי למחוק את הקיום הלסבי. אדריאן ריץ', סופרת פמיניסטית רדיקלית, פרסמה בשנת 1980 את הטקסט המכונן "הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי" (Compulsory Heterosexuality and Lesbian Existence)  ושינתה כליל את התפיסה הרווחת אודות הטרוסקסואליות (כעשור לפני פרסום המסות המהפכניות של ג'ודית' באטלר בנוגע לקוויריות). במקום להבין הטרוסקסואליות כמולדת וביולוגית, ריץ' עשתה פוליטיזציה של ההטרוסקסואליות כאשר ניסחה אותה כמיניות כדאית בתוך חברה שמענישה ומוקיעה מקרבה את אלו אשר מקיימים מיניות שאינה הטרוסקסואלית. מהפכה - להבין את המיניות של עצמנו כנתונה להשפעה של הסביבה הייתה מחשבה פורצת דרך. על אף שנשים חוות במשך שנותיהן המוקדמות והמאוחרות הזדהות נשית וחבירה אל נשים אחרות, האפשרות להפוך מערכות יחסים אלו לרומנטיות נמחקה על ידי ההטרוסקסואליות הכפויה שהפכה את "האפשרות הלסבית לבלתי נראית, יבשת טבועה אשר עולה ומבצבצת מדי פעם לפעם ומיד שוקעת שוב".

 

35 שנים קדימה וטיעונה המבריק של ריץ' נגלה לעיניי במלוא הדרו השבוע על מסך הכסף בפסטיבל הסרטים הישראלי "לסבית קטלנית". הפסטיבל, שפועל מזה שנתו השמיני, הציג בפעם הראשונה פיצ'ר באורך מלא. "ברש", בבימויה ועל פי תסריטה של מיכל ויניק, הימם את קהל הצופות בסיפור נעורים פרוע וכנה. מעבר לתחושות נוסטלגיות אל מצבי תודעה נשכחים, הסרט עורר את סיפור האהבה האבוד בין נשים, והעלה בפני הצופה המגדירה עצמה כסטרייטית את האפשרות הלא מסופרת של שנות נעוריה.

 

 

אכן, הטרוסקסואלים כפוי. כפוי משום שהורגלנו לחשוב שמשיכה אל המין השני הוא טבעי ונכון. כי הלסביות הושתקה, לא דיברו אודותיה, אלא אם כן הציגו אותה כסטייה, או פנטזיה פורנוגרפית. מעולם לא הציגו אותה כאפשרות אמתית ואמצעי לחיים מאושרים. כאפשרות פוליטית שעשויה לחבל בשליטה של גברים על נשים באמצעות מוסדות נישואין פטריארכליים ושמרניים, דוגמת השליטה הנוכחית של מוסד הרבנות הישראלי על חייהן של מאות נשים יהודיות בישראל. מי יודע, אבל ייתכן והקשר נקשר על מנת שנשים יחשבו שהן תלויות בגברים ועל כן ימנעו מעשיית בחירות חופשיות באמת? דנה הרשקו, הנערה הסוררת והמאהבת הלסבית של ברש הבינה את לב העניין - את ההפסד של נשים בהסדר ההטרוסקסואלי הכפוי; לא בכדי אמרה ש"רק צריך לעזור להן לראות את האור" בהתייחסה לניסיונן המיני של שאר הנערות בבית הספר. ללא בחירה אמתית, נערות מורגלות לתת את המיניות שלהן לנערים,  רק כי כך מתנהלים פני הדברים.

 

מחקר חדש שהתפרסם במגזין JOURNAL OF PERSONALITY AND SOCIAL PSYCHOLOGY טוען שמרבית הנשים הן ביסקסואליות ללא קשר להגדרתן כהטרוסקסואליות, בהתבסס על בדיקת תגובות עוררות המינית של גופן לגירוי נשי וגברי. יוצאות מן הכלל הן לסביות אשר גילו עוררות מינית כלפי נשים בלבד. תוצאות המחקר עשויים להעלות שאלות חשובות ביחס להבדל הניכר בין נשים וגברים באשר לנטיות ביסקסואליות, וכאן הסבר תרבותי עשוי לספק את הקו המנחה להבדלים ביניהם. בחזרה לעניינו, המסקנה העיקרית שמשתמעת מן המחקר היא שאם כלל הנשים מגיבות באופן מיני לנשים וגברים כאחד, הרי שתעדוף התשוקה המינית של נשים כלפי גברים בייצוגי התרבות הפופולרית באה על חשבון הייצוג של התשוקה המינית של נשים כלפי נשים. והרי לכם כפייה הטרוסקסואלית.

 

"ברש" הוא סרט חשוב. לא רק בגלל שהוא מהנה ומעלה את סיפור הגדילה הלא מסופר של נערות בישראל מזווית בלתי מתחנפת, אלא גם בגלל שהוא סודק את התבנית המוכרת של סיפור הצמיחה המינית שלנו כנערות. הוא גורם לנו לתהות אודות אותן חברויות קרובות ולגבי הפוטנציאל שהיה גלום בהם, ומה היה קורה אם הלסביות הייתה אפשרות מובנת מאליה בדיוק כמו כל מערכת יחסים מינית עם נערים. מה אם היינו פשוט נותנות לזה לקרות ומתנשקות?

תגיות