היא בת שלוש או ארבע או ארבע וחצי, הנסיכה שלך. מדברת המון, בוגרת, עושה הצגות מול המראה. אנשים מתעלפים ממנה, כולם אומרים לך שהיא מהממת ומדהימה וילדת פרסומת והלב שלך מתרחב.

 

ואז מציעים לך שהיא תצטלם, פרסומת, כמה שקלים ביד, אחלה זיכרונות. את חושבת קצת, לא ממש בטוחה, אבל אז משתכנעת שזאת חוויה לא מזיקה. חברה בעלת שם, את יושבת על הסט ומשגיחה, שעות מסודרות, את הכסף תשמרי לה לעתיד. ואת אומרת "כן" ויש חוזה מסודר ואת מספרת לכולם ואת מתרגשת. וגם הנסיכה מבינה, בערך, מה יקרה (יצלמו אותך ואת תהיי מפורסמת) והיא שמחה. מאוד שמחה.

 

ויום הצילום מגיע. ואתן מתייצבות בזמן וכבר יש מעצבת שיער ומאפרת והילדה מתיישבת על הכיסא ומרגישה נפלא. ואת זורמת, כי ככה זה בפרסומות, וחוץ מזה שהיא כל כך נהנית והיא, הרי, לא מתאפרת לגן, אז מתייחסים לזה כמו פורים, כמו עוד יום מיוחד. ואז מגיע הצלם ומסביר לה מה צריך לעשות והוא מבקש ממנה לעשות "כאילו שהיא גדולה" והיא, שחקנית מלידה שכמותה, נכנסת לתפקיד.

 

 

 

התמונות מתפרסמות. קמפיין גדול, מרשים, מושקע. קמפיין לאיזשהו מוצר של ילדים שבו אין אף ילד. בנות ארבע ביולוגית, בנות עשרים בהתנהגות. את שמחה, כי את לא מרגישה שום שינוי בילדה. את שולטת במה שהיא עושה, את מלבישה אותה לגן, אם היא אומרת לך שהיא רוצה אודם "כמו בפרסומת" אז את אומרת לה שאת לא מרשה ובזה זה נגמר. אבל זרע הפורענות כבר נטמן, היום התמים ההוא הופך למעצב. הילדה שלך קלטה שהיא יפה רק עם איפור ושיער מעוצב, שהיא צריכה להיות אובייקט כדי שיתלהבו ממנה.

 

וזה מלווה אותה. ואז, בגיל שש עשרה, שבע עשרה, את כבר לא שולטת בה כפי ששלטת בה בילדותה. היא כבר לא תלותית והיא עצמאית והיא יודעת את מה שהיא למדה כבר לפני שנים: תנוחות סקסיות מוכרות, להיות מפורסמת זה מגניב.

 

מי שהופך את הילדים והילדות שלו למבוגרים בטרם עת שלא יתפלא אח"כ שהם מאמינים למסר שהם התבקשו להעביר. מי ששולח ילדים לככב בריאליטי, שהופך אותם לדוגמנים, שעובד אתם על אודישנים כדי שהם יהיו מקצועיים או מאדיר הצלחה שבאה בגיל צעיר משחק באש. ילדים לא יודעים לעשות הפרדות בין עולמות, הם לא מבינים שפרסומות או תוכניות ריאליטי או במה או ראיון בעיתון הם לא החיים עצמם.

 

הם לא מסוגלים לצאת מסט צילומים ולחזור להיות תמימים כפי שהם היו לפני שהם נכנסו אליו. הם לא יכולים לעשות שטיקים של מבוגרים בטלוויזיה ולהתנהג כמו ילדים מחוץ לו, בעיקר אם המסר שמועבר להם הוא שרק השטיקים האלה וחיקוי ההתנהגות גורמים להורים שלהם להתלהב.

 

הקמפיין של האגיס הוא רק סימפטום. המחלה היא ההורים שנכנעים לתכתיבים של רייטינג ופרסום ואז דוחקים את ילדיהם להתבגר בטרם עת. פרסומאים, בימאים, זכייניות, מפיקים, לאף אחד מהם לא אכפת איך פוזות סקסיות בגיל חמש ישפיעו על ההתנהגות של הבת שלכם בגיל חמש עשרה. זה התפקיד שלכם לסמן את הגבולות – ולא להיכנע.