כשהתחתנתי, שקלתי לקחת את שם המשפחה של בעלי. לבערך חצי דקה, שקלתי לקחת את כל ההיסטוריה, הרגשות, הכאבים והגאווה שנקשרים לצירוף המילים "מאיה קולסקי", ולהשליך אותם עבור זהות חדשה, סטרילית, שמסונפת בלית ברירה לגבר שבחרתי כבעלי ולמשפחתו. בעלי (כיום לשעבר), הבין את הדילמה וקיבל באהבה ובהבנה את בקשתי לצרף את שמות המשפחה שלנו יחד, ולהפוך לתא המשפחתי "קולסקי יוקב".

מכאן העניינים הלכו והסתבכו, כי אפילו אם הגבר שאיתך מבין את הרצון לשמר את הזהות שלך, הסביבה - וליתר דיוק, המשפחה שלו - לאו דווקא תומכת באותה מידה. מילא שאני אשמור את שם המשפחה שלי, אבל שהוא ייקח את שלי? משום מה, זה נתפס כפגיעה אנושה בגבריות שלו, וכחתירה תחת ערכי המשפחה. מילא ששנינו ניקח את השמות האחד של השניה, אבל ששלי יבוא לפני שלו? באותה המידה יכולתי לקחת סכין ולסרס אותו מול כולם ליד שולחן הסדר - או לפחות ככה הבנתי מהתגובות שהגיעו מהסביבה הקרובה.

שמות משפחה הם עניין מאד רגשי ומתקשרים לעיתים קרובות לשאלות של אגו וערך עצמי. כשמגיעים שני אנשים שווים לתוך מערכת יחסים ומעוניינים להקים תא משפחתי חדש, בחירת שם המשפחה נראית פעמים רבות כמו תחרות הורדת ידיים, כשהשאלה היא מי יתכופף עבור מי קודם. כלומר, לא בדיוק, מאחר ומאד נדיר שגבר ייקח את שם המשפחה של אשתו. במקרה הטוב השניים יסתרבלו עם שם משפחה כפול, או לחילופין יבחרו שם חדש לחלוטין.

ופה שם המשפחה הופך, בדומה למכונית, לתלוש המשכורת ולפישוק הרגליים הרחב באוטובוס, לסוג של גבריות תותבת, כמו גרב מגולגלת שתוחבים לתחתונים כדי להבטיח מראית עין של און, משהו שמוריד או מעלה את ערך הגבריות של אדם. שם המשפחה הופך לעוד מקום שבו לגברים אסור, חברתית, לוותר - אפילו אם זה לא משנה להם, אפילו אם הם לא מתים על שם המשפחה שלהם. אסור לגברים לוותר על שם המשפחה שלהם בעבור שם המשפחה של בת זוגם. וכך, כל אישה שמעוניינת לשמור על הזהות האינדיבידואלית שלה, נכנסת אוטומטית למשבצת הטראבלמייקרית. ובאמת, למה את עושה צרות ומסבכת אתכם עם שם משפחה כפול ומסורבל? למה צריך פתאום לבחור שם חדש ולהתכחש למקורות (של הגבר, כמובן)? ושאלת מיליון הדולר - מה יהיה עם הילדים?

כך שלמעשה, החמות והחברה מציבות בפנייך שתי ברירות - קחי את שם המשפחה של בן הזוג, או שתצאי "האישה הרעה" שמסרבלת את הילדים שלה ואת בן הזוג. השמירה על הזהות איתה גדלת ועל שם המשפחה אותו את דווקא אוהבת נתפסים כאיזה פינוק של נשים אנוכיות - בדומה לבחירה לא לעשות ילדים או לצאת לעבוד ולהשאיר את בן הזוג בבית - ולא כזכות יסוד של בן אדם.

השנים עברו, ואני ובעלי דאז התחלנו לחשוב ברצינות על הבאת ילדים. אני, ששמעתי במשך שנים על האופן בו אני מסרסת את בן הזוג שלי עם שם המשפחה הכפול, התחלתי לחשוב על לוותר על שם המשפחה האהוב שלי לטובת שם משפחה חדש, קצר, לא מסרבל. כך בא לעולם הקיצור "קוי" שהפך, אירונית, לזהות הרשת שלי. היום, כשאני גרושה, יותר אנשים מזהים אותי עם הקיצור הלא רשמי הזה מאשר עם השם איתו גדלתי ועליו נלחמתי. נתקעתי עם שם משותף, תזכורת למערכת יחסים שמתה ואיננה עוד.

במקרה שלי זה פשוט בגלל שרוב העבודה והכתיבה שלי נעשית ברשת, אבל זו בעיה שעומדת בפני הרבה נשים - ברגע שיש ילדים (דהיינו, איזשהו עוגן לשם של הבעל), האישה הגרושה נותרת עם שם שאינו שלה, שבמקרים רבים משתייך לאדם שהאכיל אותה מרורים, ועליו היא חייבת לשמור כדי לשמור קשר משפחתי ברור ומוצהר לילדים שלה (או במקרה שלי- לכתיבה שלי). הגבר פשוט ממשיך הלאה- הנישואין והגירושין לא הורידו או הוסיפו דבר לשמו - לזהות שלו. נשים מוגדרות על פי הקשרים המשפחתיים שלהם, בעוד גברים מוגדרים על פי עצמם בלבד. כל ניסיון לאתגר את התפיסה הזו נתקל בהתנגדות קשה מצד הסביבה.

היום אני עומדת שוב מול דילמה. הבת שלי עתידה להיוולד (בלי עין הרע) בדצמבר, ואני צריכה להחליט איך לקרוא לה, ובעקיפין - איך לקרוא לי. האם לקרוא לה "בר", כמו בן הזוג שלי? לתת לה את השם שלי? להוסיף את השם שלו לשלי? לבחור לה שם חדש ולאמץ אותו? לקרוא לבנות בשמי ולבנים בשמו? איפה הזהות שלי ככותבת נכנסת בכל העניין? אני למעשה צריכה לבחור בין הזהות שלי ככותבת, כאקדמאית, וכאימא - שלושה שמות נפרדים, שלוש זהויות נפרדות.

חברה אמרה לי פעם שהיא ובעלה בחרו לעצמם שם חדש אחרי שהבינו שגם אם בעלה ייקח את שם המשפחה שלה, זה עדיין בסופו של דבר שם משפחה של גבר - הגבר שהתחתן עם אימא שלה. הנשים במשפחות שלנו נמחקות מהתודעה, מההיסטוריה המשפחתית. כל מה שהן היו לפני שהפכו לאימהות נעלם, כאילו מעולם לא התקיימו, וזה מה שבאמת מטריד אותי בנוגע לבת שלי - העובדה שלא משנה איך אקרא לה, באיזשהו שלב יבוא איזה גבר והיא תאלץ להגדיר את עצמה מחדש. יום אחד גם הבת שלי תמחק מדפי ההיסטוריה המשפחתית, ואין שום דבר שאני יכולה לעשות לגבי זה.

תגיות