מאת: מערכת און לייף

אולי היינו צריכים להבין שמדובר במלחמת תרבות עמוקה וקשה כבר מזמן. למשל כשחרדים מבית שמש ירקו על נעמה בת השמונה בדרכה לבית הספר. אבל חוץ משאיפת אוויר עמוקה ונדהמת לא עשינו כלום. גם כשהפרידו מדרכות לגברים ולנשים במאה שערים שתקנו. ככה אנחנו: מקווים שיהיה בסדר. חיים בתחושה שכשאנחנו לא רואים אותם בחדשות ולא קוראים עליהם בטורים נזעמים האנשים ההם יושבים בשקט: לא מחנכים דורות נוספים לנהוג כמוהם, לא שולחים זרועות לחלקים נוספים של הארץ והמנגנון השלטוני.

 

אפילו כשחלאת האנושות ישי שליסל דקר במצעד הגאווה ואחר כך השתחרר מהכלא כדי לרצוח את שירה בנקי עברנו מהר לסדר היום.

 

האנשים עם האג'נדה הברורה המשיכו בשלהם: הפרדה. הפרדה בין בנים לבנות, כמובן, אבל גם בין חילונים לדתיים, אפילו בגילאי הגן. הפרדה בין מזרחים לאשכנזים. בין שחורים ללבנים. ובין יהודים לערבים. גם בחדרי יולדות. במדינת ישראל 2016– התממשות חזון הדורות הגדול – הפרדה בין בני אדם היא הצו העליון. וכבר קשה לעצור את רפלקס ההקאה.

 

שירת נשים בצבא

 

אבל הציבור החילוני חסר את תחושת החירום והציבור המסורתי מבולבל מדי בין הנטיות שלו להרכין ראש בפני כל אזכור של אלוהים ודת לבין הרצון שלו בחיים במדינה שאינה רפובליקה דתית חשוכה, אלימה ונבערת. וכדרכם של מבולבלים הוא שותק ומחכה שיוליכו אותו.

 

בערב יום הזכרון השנה ישראל ניצבת במצב העגום ביותר בתולדותיה מבחינת היחסים הרשמיים בין אזרחיה. אין בה שום איסור על אפליה מכל סוג: הכל מותר. אין שום אדם שאסור למנוע ממנו שירות או מקום מגורים בגלל צבעו או מוצאו או מינו: חברות בניה מרשות לעצמן לפרסם באמצעים שהיו גורמים אפילו לארה"ב של ימי ההפרדה הגזעית להסמיק. אין בושה, אין מעצורים, אין אפילו כסות מינימלית של הומניות ואנושיות שנושאת תחת כנפיה את בני האדם כולם. אין. כל קבוצה והמדינה שלה.

 

המעוזים שלנו, אחי ואחיותיי הלא-אורתודוכסים, נופלים בזה אחר זה. עיריה אחרי עיריה, מוסד ציבורי אחרי מוסד ציבורי. בשעה שבני האדם המתקדמים בעולם נעים לעבר חברה שיש בה פחות ופחות מחיצות והפרדות, ישראל נסוגה בחזרה לקיום ברברי ושבטי שבו יש הפרדה גדלה והולכת בין עוד ועוד חלקי אוכלוסיה.

 

עכשיו גם טקסי יום הזכרון והמוסדות הלאומיים החשובים ביותר – האוניברסיטאות שלנו – נפלו קרבן לשגעון ההפרדה והסלקציה. כבר כתבנו על כך: מדינת ישראל, בגרסתה המפלצתית לפמיניזם, תאפשר לך למות כלוחמת, אבל לא לשיר על במה בטקס זכרון.

 

אני אומר: יכול להיות שהשלטון לא בידינו. וסביר מאוד שהשלטון עסוק בנושאים חשובים יותר בעיניו, כמו למשל מסמוס וטיוח עוד דו"ח על עוד סבב לחימה שעלה בחייהם של 72ישראלים (ואלפי עזתים). לשלטון שלנו שיקולים משלנו, והם לא תמיד כוללים אותנו.

זה לא אומר שאנחנו צריכים לשתוק ולהסכים למחלה התרבותית הנוראה שתוקפת את המקום שאנחנו חיים בו. אנחנו אולי לא קובעים את הכללים כרגע, אבל אנחנו ממש לא חייבים להשתתף במשחק הזה. וברוח המרדנות החיונית הזו אני קורא לכל ישראלית וישראלי להחרים לחלוטין כל טקס זכרון שימנע שירת נשים, כולל בתכסיסים וטריקים מבישים של הימנעות משירה בכלל. לא עשו אותנו באצבע. אנחנו יודעים מאיפה באנו.

 

ולכל סטודנטית וסטודנט בעלי מצפון באוניברסיטת תל אביב, שעשתה את המעשה המחריד של השכרת אולם לעמותה שמחרימה נשים אני קורא מכאן להשמיע את קולם בכל דרך, עד הסף החוקי ממש, כדי שהחרפה הזו לא תעבור. אסור לנו לשתוק יותר. בישראל 2016, תחת הממשלה טיפשה ואטומה, האדמה בוערת תחת רגלינו כליברלים.

לא נשתתף בשום טקס שיחרים נשים, ולא נאפשר לטקס כזה להתרחש במוסד ציבורי. לא יקום ולא יהיה. חרם ומאבק. מאבק וחרם. הבית הזה הוא גם הבית שלנו.

 

 

אלון מזרחי הוא מייסד ומוביל בעד תנועה פוליטית לשלום וחופש  

תגיות