בית המשפט לא יכול להחליף את המצפון והמוסר שלכם
"והם דופקים לך בדלת, הם בוכים בכי תמרורים
אל תאמר מה לי עם אלה - אלה אנשים שחורים
כי בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים
שלא ישכח איך ברח, הוכה, הושפל, נרצח. איך צעק לשמיים.” [“מסע", עלמה זוהר]
במשך שמונה ימים הייתה קבוצה של עשרים מבקשי מקלט אפריקאים תקועה בגדר בגבול הדרומי של ישראל, באזור קדש ברנע. במדבר, בלי אוכל, בלי טיפול רפואי, עם כמה שפחות מים.
ממשלת ישראל לא מוכנה לתת להם להיכנס. מבחינתה, הגדר אמורה לשמור את כל הצרות של אפריקה מחוץ לישראל, והיחס הקשוח לקבוצה הזו הוא מה שימנע מרבים נוספים להגיע לגבול ישראל ולבקש מקלט.
עורכי הדין יפתח כהן ועומר שץ עתרו לבג"צ מטעם ארגון הסיוע "אנו פליטים", בדרישה להכניס לישראל את קבוצת מבקשי המקלט, ולבדוק האם הם זכאים למעמד פליט בישראל. בג"צ דחה את הדיון בעתירה ליום ראשון. מי ששרד את הדרך מאריתריאה, מסודאן, את מחנות העינויים בסיני, מה כבר יקרה לו אם יחכה עוד שלושה ימים מעבר לגבול.
הערב נמצא "פתרון" לבעיה האנושית הזו. שתי נשים ונער בן 14 הוכנסו לישראל (וכנראה יועברו למתקן הכליאה בסהרונים). הגברים בקבוצה יוחזרו למצרים.
הרצון לפנות לבית המשפט מובן. ומובן השיח הער סביב סוגיות שונות הנוגעות למקרה – על תחולת אמנת הפליטים, על מיקומה של הגדר, על עתירת הארגון ותשובת המדינה. אלו שאלות חשובות ומעניינות. אבל הן לא השאלות שראוי שיעמדו במוקד השיח הציבורי. לא בגלל שאין חוק שיכול לענות לעניין - בגלל שהן לא השאלות הנכונות. השאלה היא לא האם חוקי לתת למבקשי מקלט למות מרעב, מצמא או מהיעדר טיפול רפואי, אלא האם מוסרי לעשות זאת. זו לא שאלה חוקית, זו שאלה ערכית.
המדינה, בתגובתה לעתירה, טוענת שזו לא הבעיה שלה. הכתובת ל"טענות" (כך) של מבקשי המקלט היא מצרים. יש באמירה הזו משהו אופייני מאוד לשיח משפטי צר. אין במדבר אנשים של ממש, רעבים ותשושים וחסרי אונים. יש חוק וסדר ויש טענות, והכתובת לטענות האלו היא מצרים. או בג"צ. או האו"ם. ובלבד שיהיה אפשר להמשיך להתמודד עם "טענות" ולא עם אנשים בשר ודם.
הליך משפטי הוא לא תחליף למצפון
הליכים משפטיים יכולים להיות כלי שימושי מאוד, אבל הם לא יותר מכלי. החוק נועד להגשים ערכים חיצוניים, טובים או רעים, הוא לא ערך בפני עצמו. הוא בוודאי לא יכול להיות תחליף למצפון. גם הדין המגדיר פקודה בלתי חוקית בעליל מסתמך על עיניו וליבו של מקבל הפקודה.
ההסתפקות בשאלה מה אומרות הפקודות, מה אומרים הנהלים, מה אומרים שר הפנים ושר הביטחון, היא בחירה לוותר על המצפון ולהוציא את ההחלטות המוסריות למיקור חוץ. ההחלטה לתת לבני אדם - ולא משנה אם הם פליטים או מהגרי עבודה, הם בני אדם – למות על גבול ישראל, כדי לשלוח מסר קשוח לשאר אוכלוסיית סודאן ואריתריאה, היא החלטה לא מוסרית. שום פקודה, שום הצטדקות של אלי ישי ושום פסיקה של בג"צ לא תהפוך אותה להחלטה מוסרית.
כשבצד השני פליטה שעברה הפלה
החייל העומד בגבול מקבל פקודה לא לסייע לאנשים שהוא רואה מעבר לגדר, ולמנוע מרופאים ופעילים להתקרב אליהם, יכול לבחור לסמוך על שיקול דעת הבכירים ממנו שיחשבו במקומו, ולהסתפק בכך שקיבל פקודה ועליו לבצע אותה. כמוהו, אנחנו יכולות לוותר על שיקול דעתנו, ולחכות לבית המשפט שיגיד לנו האם הפקודה הזו סבירה, האם היא חוקית, האם דגל שחור מתנוסס מעליה.
ההתמקדות בשיח משפטי צר, של חוקי ולא חוקי, מאפשרת לנו להתחמק מההתמודדות המוסרית הזו. כמו את החייל המציית לפקודות, היא פוטרת גם אותנו ממחשבה ומאחריות - המומחים למשפט אמרו את דברם, ובזה מסתכם העניין. יותר לא צריך לשאול איך מחליטים מי ייכנס ומי יישאר בחוץ, מי יחיה ומי ימות.
בסופו של דבר, זו לא החלטה מורכבת במיוחד. החיילים על גבול מצרים עמדו בצד אחד של הגדר, ובצד השני נמצאו אנשים בלי אוכל ומים. צמאים ורעבים ומותשים. אחת מהם עברה הפלה לאחרונה. האחרים אולי חולים. אולי קרבנות עינויים והתעללות. אולי פליטים. בשביל לדעת איך להגיב כשאדם עומד למות מול עיניך לא צריך לפתוח את אמנת הפליטים ולא צריך לרוץ לבג"צ. אפילו לא צריך להיות עורך דין. רק להיות בנאדם.





React to WordPress