מתחילת השבוע דווח בכל כלי התקשורת כי ח"כ ציפי חוטובלי, יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה לא פחות, שנבחרה בפריימריז של מפלגת הליכוד לאישה במקום הגבוה ביותר, "תקפה את כוונתו של ראש הממשלה למנות דווקא את לימור לבנת לתפקיד שרה בממשלתו".

 

משהו בריב הזה נראה לנו רק טבעי. הרי ידוע שנשים הן נקמניות, קנאיות ולא מסוגלות לפרגן אחת לשניה. חוץ מזה, גם ברור לנו שיש להן על מה לריב ולהתווכח, למה שחוטובלי תוותר ללבנת? אבל השאלה היא למה מישהי מהן צריכה בכלל לוותר על משהו.

 

עוד ב Onlife:

 

 

למה מינוי של אישה הוא בהכרח על חשבון אישה אחרת?

כמעט בכל תחום בו נשים מתלוננות על אפליה מגדרית עולה התשובה כי בעצם, נשים הן אלה שמעכבות את עצמן. ככה זה, כשמדובר בנשים - האשמת הקורבן היא תמיד התגובה הראשונה. את התלבשת חשוף, את לא ביקשת העלאה במשכורת, את בחרת להשקיע גם בבית, ואם לא את זאת ששמת לעצמך רגליים – אישה אחרת עשתה לך את זה. הבעיה היא אצלכן, תפתרו את זה ביניכן.

 

ובכל זאת, יש עוד שני פרטים קטנים שכדאי לתת עליהם את הדעת. הראשון הוא שתוכן רב הושמט מדבריה של ח"כ ציפי חוטובלי. כמו, למשל, הטענה ש"לא ראוי שרק אישה אחת תכהן ממפלגת השלטון", או העובדה שחוטובלי הדגישה שוב ושוב כי יש לפנות מקום לאנשים הצעירים והחדשים שהוכיחו את עצמם. עם זה קשה להתווכח.

 

אבל מה שחשוב הוא עצם הדיון דווקא סביב לבנת. כולם פשוט יוצאים מתוך נקודת הנחה שכל מינוי של אישה הוא בהכרח על חשבון מינוי של אישה אחרת, לכן מלכתחילה נשאלה חוטובלי על המינוי של לבנת. למה היא לא נשאלה, למשל, על הטענות בדבר מינויים של אנשים כמו צחי הנגבי או יובל שטייניץ? שניהם מדורגים במקומות נמוכים ממנה, אז למה המאבק, מבחינת התקשורת לפחות, הוא רק מול לימור לבנת? אגב, יש לי מעט מאד דברים חיוביים להגיד על ציפי חוטובלי, ועוד פחות מכך על לימור לבנת. אבל המאבק העלוב שהן נדחפות אליו הוא לא הוגן ומייצג מציאות רחבה יותר, ועגומה מאד.

 

למה זה ברור שהן באות אחת על חשבון השניה? לימור לבנת וציפי חוטובלי

 

הרבה פמיניסטיות בכנסת, אבל מעט מאד שרות

אנחנו נמצאים בנקודה מעניינת מבחינת ייצוג נשים ופמיניזם בכנסת. מצד אחד, אנחנו במספר שיא של חברות כנסת. מצד שני, מדובר עדיין במספר המגוחך 27. מצד אחד, המילה פמיניזם נשמעה מעל בימת הכנסת בשבועות האחרונים יותר פעמים ממה שהיא נשמעה שם מיום הקמת הבניין. מצד שני, בסופו של חשבון, מעט מאד נשים הולכות לכהן כשרות.

 

הממשלה הבאה הולכת להיות ימנית, ואיכשהו, בכל הנוגע לשוויון מגדרי, מפלגות הימין מגלות איטיות. גם יאיר לפיד, מי שטוען לכתר הפוליטיקה החדשה ומשך אליו את מצביעי המרכז, האיש שהצהיר על עצמו כעל פמיניסט ודאג לרשימה מפוארת ש- 40% ממנה נשים, הולך למנות כנראה רק שרה אחת, יעל גרמן (מספר 3 ברשימה). וגם זה לא סגור.

 

 

משאירים אותנו לריב על פירורים

המאבק הפמיניסטי הוא רחב ונוגע בתחומים רבים, ובעיניי, אחת החזיתות החשובות ביותר היא הכנסת. במוקדי הכוח האמיתיים, מאגרי הון ושלטון, נשים הן עדיין מיעוט זעום, בפער עצום מול העובדה שמדובר בחצי מהאוכלוסיה. אנחנו חוגגים מספר שיא של נשים בכנסת, והוא משהו כמו 20%, מה שמעיד יותר מהכל עד כמה המצב בעצם עגום. ומעט הנשים שמצליחות להגיע לעמדות כוח נדרשות לריב אחת עם השניה על השאריות, בעוד שאת הנתח הגדול מהעוגה לקחו מזמן הגברים.

 

פעם שמעתי מישהו מנסה להסביר בפשטות את יחסי הכוחות בשוק: טייקון, פועל ועני יושבים מסביב לשולחן שעליו צלחת עם 15 עוגיות. הטייקון לוקח 14 ואומר לפועל שהעני מנסה לקחת לו את העוגיה האחרונה שנשארה. זה מאד דומה, גם בשאר התחומים, זה לא חייב להיות רק סביב כסף. בעלי זכויות היתר מפזרים פירורים, וצופים בכל השאר רבים על השוויון בנטל. איכשהו, אף פעם לא על השוויון בזכויות. 

תגיות