אחד הדיונים המורכבים והמרכזיים ביותר שעלו בעקבות פרשת עמנואל רוזן סבב סביב נושא המוטרדות. לכאורה כולן עיתונאיות שנתפסות בקרב חלק הציבור כנשים חזקות, לא קורבנות. העובדה שהחרישו עד עתה או לא ניגשו להתלונן במשטרה, לטענת אחדים היא הוכחה לחוסר אמינות או רצינות החשדות כנגד רוזן.

 

הסיבה המרכזית שבגינה תא העיתונאיות הוקם, היה הצורך של עיתונאיות ברשת הגנה. הפנים שהציבור מכיר הן הפנים של מנחות כמו יונית לוי, דנה ויס, מיקי חיימוביץ' או עיתונאיות בכירות כמו רינה מצליח, סיון רהב מאיר וכדומה. אלה עומדות בחזית ומשדרות חוזק רב.

 

נסיון הקריירה שלי כעיתונאית - בעיקר בדידות

ואולם מערכות התקשורת, בייחוד מערכות הטלוויזיה, כוללות מאות נשים רובן בתפקידים זוטרים יותר  כגון: מפיקות, תחקירניות, מאפרות, או כתבות מתחילות. נשים אלו אמנם דעתניות ומשכילות, אך הן עובדות בתוך מערכות גבריות שברוב המקרים הגברים מחזיקים בעמדות בכירות שבאות לידי ביטוי בשכר ובתנאים. חרב הפיטורין מונפת כמעט תדיר מעל ראשן וחובת ההוכחה להצליח חזקה יותר עליהן.

 

ניסיוני האישי כאשת תקשורת ארך כעשור וחצי במהלכו חלשתי על פני מגוון תפקידים במערכות התקשורת השונות. הזיכרון החזק ביותר שנותר לי מהקריירה העיתונאית שהסתיימה לפני פחות מעשור הוא תחושת הבדידות. הידיעה שאני לבד. על אף שאני אולי מוקפת נשים, אין לנו הרבה כוח לשנות. לא לקבוע את סדר היום התקשורתי שלנו שלרוב מדיר נשים או מחזק סטריאוטיפים כנגד נשים, לא לדרוש שכר שווה לזה שמקבלים עמיתינו הגברים, לא לבקש יחס הולם יותר ותנאים סוציאליים. התחושה הזו מחלחלת עמוק במודע ובתת מודע והיא הגורם המשפיע על נשים שחוות הטרדה מינית מלהתלונן.

 

העיתונאיות לא מוכנות לשתוק יותר

 

הפרסום הראשון באון לייף שהתחיל לגלגל את כדור השלג של פרשת עמנואל רוזן.

הדס שטייף על העיתונאיות הישראליות שלא מוכנות יותר לשתוק על ההטרדות המיניות במקום העבודה.

 

 

 

לקריאת הטור המלא

כשאת מראש מרגישה חלשה יותר ובודדה, את מתקשה להאמין שתוכלי לעמוד מול בכירים ממך ולהצביע על בכיר כזה או אחר בטענה של הטרדה מינית. את פוחדת לדבר והמודעות שלך בנוגע למקרים של נשים שהתלוננו בעבר היא גבוהה הרבה יותר, כי את מסקרת אותן ונפגשת איתן וברור לך שכדי להיות במקום שלהן את צריכה להרגיש חזקה או שיש גב חזק מאחוריך.

 

חבר צוות חצה קו אדום - אבל שתקתי

זכורה לי בייחוד הפעם בה התלוננתי בפני עורכיי על חבר צוות שחצה קווים אדומים והטריד אותי. התלונה לא זכתה לייחס הראוי, לכובד הראש לרצינות שחובה לייחס לתלונה שכזו. במקום זאת תהו עורכיי אולי פירשתי לא נכון את הסיטואציה?! דיברו בשבחו ובמקצועיותו של האדם, הסבירו לי עד כמה תלונה על מעשיו תזיק לו ולמערכת.

 

הייתה זו מכת הלם קשה כמעט כמו הסיטואציה עצמה. גם ככה התלונה דרשה אומץ וכוח רב, ראשית ההכרה שהקווים האדומים נחצו כלפי, שנית הטיפול או חוסר הטיפול שבשוליו האמירה: אם את מתעקשת להגיש תלונה או לפנות למשטרה כמובן שאת יכולה זו זכותך אבל אמירה שכזו מחלישה אישה עוד יותר. היא מסמנת לה שהיא נותרת יעד להטרדות ואין מי שיגן עליה מפניהן. שתקתי. לא עשיתי דבר. הפנמתי את המסר שהשתיקה יפה ורצויה.    

 

העובדה שרבות מהעיתונאיות לא מרגישות חזקות מעידה על כשלון המערכות לאפשר להן מרחב מוגן ומפרגן. הנושא הזה ראוי שיעמוד לפתחם של בכירי ומנהלי ערוצי התקשורת השונים.

 

אבל משהו בכל זאת השתנה ואלה העיתונאיות עצמן. הן התכנסו ואמרו לא עוד! לא נרגיש עוד חלשות אל מול האיומים שעומדים לפתחנו. בין אם מדובר בהטרדות מיניות, חרב הפיטורין, השכר הלא שווה או כל נושא שעל סדר יומן של עיתונאיות. בכך טמונה חשיבותו הרבה של התא הצעיר, אפילו ההיסטורית. מעתה עיתונאיות לא יהיו עוד לבד.

 

אני מאחלת לתא הצלחה גדולה רבת שנים במיסודו וניהולו אבל גם אם הדבר לא יעלה מסיבה כלשהי, המסר כבר עבר. נשים לא ירגישו עוד חלשות, הן מבינות את כוחה של הסולידריות ויודעות שהן יכולות לשנות מציאות שבמשך שנים הדירה אותן והחלישה אותן. הן כבר לא יחושו לבד.

תגיות