די מוזר שהתנועה הפמיניסטית, שמקדמת למעשה זכויות אדם, נתפסת כתנועה כל כך אלימה. תנועה שמקדמת זכויות כמו שכר שווה ללא אפליה מגדרית, הזכות של נשים לבחור ולהיבחר, הזכות להשמע ולקבל מקום במרחב הציבורי והזכות להרגיש בטוחה מפני אלימות בבית, בעבודה, ברחוב. זה די מוזר שלתנועה הזו, ולנשים שמקיימות אותה, מיוחסות תכונות אלימות. אותן התכונות נגדן הן יוצאות.

 

אך עוד יותר מוזר, ואם לדייק – מדאיג, הוא כאשר התכונות האלה הופכות להיות חלק מהתבטאות בשיח השגרתי, במיינסטרים, פעמים רבות על ידי אלו שמחשיבים את עצמם נאורים, שוחרי זכויות ושוויון, ואפילו פמיניסטיים או פמיניסטיות.

 

עוד ב Onlife:

 

הפחד הכי גדול של יהודים ישראלים

אחד האתגרים הגדולים ביותר של נשים פמיניסטיות הוא להילחם בדימוי התוקפני שמיוחס להן – לנו. פעם נהגו לקרוא לפמיניסטיות "לוחמניות", "שורפות חזיות", "שונאות גברים" ורחמנא ליצלן "לסביות". כל הביטויים האלה שאפו לחבר בין המאבק הפמיניסטי לזכויות ולביטחון לבין שנאת גברים, שנאת נשיות ואלימות. היום אנחנו רואים דור חדש של ביטויים, לאומניים יותר, "ציוניים" יותר: אחד מהם הוא הג'יהאד הפמיניסטי שנטבע על ידי ח"כ הכנסת לשעבר יוליה שמאלוב-ברקוביץ' (ששמרה את שם משפחתה הקודם, מנהג פמיניסטי ידוע) המחבר בין פמיניזם לארגוני טרור איסלאמיים, והשני הוא פמינאציות, המחבר בין פמיניזם לנאציזם.

 

שני הביטויים האלו שואפים לחבר בין סכנת ההכחדה הקמאית, האוטומטית כמעט, שעולה אצל כל יהודי ישראלי מהמילים "ג'יהאד" או "נאצים", לבין פמיניזם , ויותר מזה - לבין נשים פמיניסטיות. אנחנו יכולים לשאול את עצמנו מה בפמיניזם גורם להתנגדות הזו, לפחד, ולרצון להפחיד מפניו, ובוודאי שנקבל הרבה תשובות. החל מהפחד משינוי הסדר המגדרי הקיים, הפחד לאבד כח, וכלה בשנאת נשים טהורה.

 

פמיניסטית ממוצעת (צילום: Shutterstock)

 

חיבור אוטומטי שמייצר פחד וגזענות

מה קורה כאשר הביטויים האלו לא נשארים בשוליים? מה קורה כאשר ביטויים כאלו נכנסים למיינסטרים? למאמרים, טורי דיעה וטוקבקים? ולא כאלו של מתנגדי פמיניזם מוצהרים או אלו המגדירים עצמם כתומכים ב"ערכי משפחה", אלא של אנשים שמחשיבים עצמם כמקדמי זכויות אדם וזכויות נשים. מה קורה אז? מה קורה כאשר פמיניסטיות מנסות לנכס את ההשוואה לג'יהאד ולקחת אותה למקום התאגדות בעלת כוח ועוצמה?

 

מה שקורה הוא שאנחנו שוכחים ושוכחות את השימוש המניפולטיבי שנעשה בחיבורים האלה כדי להפחיד אותנו מפמיניזם, כדי לשוות לו אסוציאציה של סכנה, כדי לחבר בינו לבין אלו שנתפסים בישראל כאויבים המאיימים על הקיום שלנו, וכדי לייצר אצלנו תגובה אוטומטית של פחד ורתיעה, שנאה ואלימות.

 

האוטומטיזציה הזו היא שמייצרת גזענות. כל הערבים הם מחבלים, כל הגרמנים הם נאצים והפמיניסטיות הן שילוב מסוכן של שניהם. ומפני האוטומטיזציה הזו אנחנו חייבים להישמר. חייבים להבין כמה כח יש לשפה ביצירת תודעה ולשים לב לא להנציח את ההקשר המעוות הזה.

 

פמיניזם שם דגש גם על הדרך להשיג את השינוי

ולגבי השאיפה לנכס את המונח ג'יהאד ולעשות ממנו פמיניסטי, גם כאן טמונה סכנת השכחה. השכחה של הבלבול בין כח לכוחנות. בין התאגדות עוצמתית להתאגדות אלימה. אין במילה ג'יהאד שום סימן להתאגדות מבורכת או חתרנית. יש לה משמעות של התאגדות נגד שנועדה לשנות את הסדר הקיים, אולם בצורה אלימה והרסנית. ויכול להיות שהתנגדות אלימה כזו משיגה בסופו של דבר שינוי, אבל לעולם התנגדות כזו תהיה באמצעות אותם כלים אלימים וכוחניים שהפמיניזם יוצא נגדם, ולכן אין בה שום חתרנות והיא לא משנה את הסדר בצורה מהותית. היא בחזקת עוד מאותו הדבר.

 

פמיניזם לא מכוון רק להשגת תוצאות, הפמיניזם שם דגש על הדרך להשגתן. התוצאה צריכה להיות מיגור של אפליה ואלימות, אך כך גם צריכה להיות הדרך. והמילים, אלה שמייצרות שינוי תודעתי, הן חשובות.

תגיות