היום (ג') תתקיים בירושלים מחאת הסבתות והסבים, כי אנחנו רוצים להזכיר לשר האוצר שהכסף לא נמצא בכיסים שלנו.
 
יוקר המחיה וחוסר הצדק החברתי נופל גם על גבם של הסבים והסבתות במדינת ישראל. אנחנו מוצאים את עצמנו תומכים כלכלית בילדים, ומשמשים כשמרטפים במשרה מלאה לנכדים, בזמן שהחינוך בארץ רחוק מלהיות בחינם והאזרחים נאלצים לעבוד מבוקר עד ערב בשביל משכורות מינימום. מדוע בגיל 70 צריך להתגייס שוב כדי לעזור לטפל בתינוקות?
 
עוד ב Onlife:
 
 
אין אפשרות לרכוש אפילו דירות צנועות, כמו שאנחנו עשינו
הביטחון הכלכלי שהיה לנו כשהיינו צעירים יותר לא נמצא היום בידיים של הילדים שלנו, שהם לא ילדים עצלנים. הם אנשים שלמדו, סיימו תארים באקדמיה, יצאו לשוק העבודה והם עדיין לא יכולים להגיע לביטחון כלכלי, והם נאלצים להמשיך ולהעזר בהורים שלהם. בנו.
 
הילדים שלנו עובדים אבל מחירי גני הילדים בשמיים, שכר הדירה בשמיים, הכל בשמיים, ואחרי שמסיימים לחשב את כל ההוצאות – מגיעים לאפס במקרה הטוב. כך שגם אם מצליחים להחזיק את הראש מעל למים – אין מאיפה לחסוך כדי שיום אחד יוכלו אולי להגיע לדירה משלהם. ואני לא מדברת על דירות לוקסוס, אני מדברת על דירות צנועות, כמו שאנחנו קנינו כשהיינו צעירים, 75 מטר בגבעה הצרפתית, במשכנתאות מסובסדות על ידי משרד השיכון.
 
כי מעבר לעובדה שמחירי הדירות עולים מיום ליום והופכים את הרעיון של דירה לחלום בלתי אפשרי כמעט, אף אחד גם לא באמת יכול להתחייב למשכנתא, כי לצעירים של היום אין ביטחון כלכלי. אז איך אפשר לקחת ככה משכנתא של אלפי שקלים בחודש?
 
אם להורים אין זמן לגדל את הילדים, אז מי באמת מחנך אותם?
כאן הסבים והסבתות נכנסים לתמונה. אנחנו הופכים להיות תחליף לשעות הפעילות של גני ילדים, מעונות וקייטנות. לילדים יש חמישים ימי חופש בשנה, לאיזה הורה יש חמישים ימי חופש? באוגוסט אין יותר קייטנות מסובסדות וקייטנות אחרות עולות אלפי שקלים לכמה ימים, איזה זוג צעיר יכול להרשות לעצמו לשלוח את הילדים? אז איפה הילדים? אצל סבא וסבתא.
אישה אחת שקוראים לה אילת נשאלה איפה שלושת הילדים שלה באוגוסט. "אחד אצל סבתא טובה ואחד אצל סבתא מזל", ענתה. ואיפה השלישי? "באוטובוס, בדרך מסבתא טובה לסבתא מזל, וחזרה". 
 
כאילו שלא מספיק עבדנו כל החיים וגידלנו את הילדים שלנו, עכשיו אנחנו עדיין ממשיכים לעבוד. בעלי עדיין עובד, אני יצאתי לפנסיה אבל עדיין עובדת במקום אחר, מכיוון שהפנסיה נמוכה ואני צריכה השלמה. וכן, חלק מההוצאות זה הנכדים. אנחנו עושים את זה באהבה ומכל מהלב ולא מקטרים, אבל זה לא יכול באמת להימשך לאורך זמן.
 
אני חושבת שאתם, הדור הצעיר, נמצאים בתקופה שאני קוראת לה עבודמניה. אתם מכורים לעבודה כי אם לא תהיו מכורים – תישארו בלי עבודה. ואלה דברים שבזמננו לא היו. אנחנו ידענו שהולכים לעבודה בשבע ובאים הביתה בארבע, ומשעה ארבע - זמננו לילדים. למי יש היום זמן לילדים שלו? כולם אומרים שהחינוך צריך להיות לא רק על ידי המורים אלא גם על ידי ההורים, והם צודקים, רק שההורים לא בבית כדי להעניק את החינוך. אז מי מחנך את הנכדים? הטלוויזיה או המחשב. אז איזה דור אנחנו מגדלים?
 
תגיות