מאת: מערכת און לייף

כל אימא מתמודדת מדי יום עם אינספור סיבות לדאגה. אבל לא כל אימא נאלצת להתמודד עם דאגות מהסוג שמטריד את מי שחיה במקום מתוח כמו עוטף עזה. החששות, החרדות והטראומה לא מרפים, גם קרוב לשנה לאחר סיום מבצע "צוק איתן". מנהרות הטרור ממשיכות לקרום עור וגידים גם ברגעים אלו ממש, ואף אחד לא יכול להבטיח להן שמחר לא יחל סבב הסלמה נוסף.

 

עוד באון לייף:

 

בחודש שעבר, בעקבות פעולה של שתי נשים מקיבוץ נירים, התגלה מבדיקה של חברה אזרחית, כי ישנה סבירות של כ-70% לקיומה של מנהרת טרור שנחפרת מתחת לבתי התושבים. אחת מהנשים האלו היא לירז אנקר-לוי (37), אימא לשלושה ילדים בני תשע, שבע וחצי ושנתיים. "יש סימונים של איקסים במרחק של מטרים ספורים מהבית שלי", מתארת אנקר-לוי, "האיקסים האלה מסמנים בעצם את תוואי המנהרה. מלבד זאת, עוד ועוד אנשים מצטרפים מדי יום למעגל של מי ששומע את החפירות. ובפועל אנחנו לא מקבלים מענה, הצבא רק משתיק אותנו וטוען שאנחנו מפריעים לעבודות שלו. הזמן לא פועל לטובתנו וההתמודדות מבחינה נפשית עם האיום הזה היא יומיומית. זה מקשה מאוד על מהלך השגרה כשזה כל הזמן מרחף באוויר".

 

הצבא טוען שאנחנו מפריעים לעבודות שלו. לירז אנקר-לוי

 

אז למה בעצם להישאר שם?

”התשובה לזה היא מורכבת וזאת דילמה מוסרית שאני עוסקת בה כל יום, כל היום. יש ימים שאני אומרת שברור שאני לא יכולה להישאר ויש ימים שאני אומרת שאני פשוט לא מסוגלת לעזוב. אני ובעלי נולדנו וגדלנו באזור הזה. זה הבית שלי. זה מקום מקסים שכיף לחיות בו ויש כאן חיי קהילה מאוד עשירים וחינוך מעולה. אני חושבת שהפתרון צריך להגיע ממקבלי ההחלטות, אבל אף אחד לא מספק לנו כאלה, על אף שהובטחו לנו פתרונות במהלך צוק איתן. אין היום שום מענה לפצמ"רים ובטח שלא למנהרות".

 

מחקרים אחרונים שפורסמו גילו כי מספר הילדים הסובלים מתופעות של דיכאון ופוסט טראומה בעוטף עזה, הוא גדול פי 4 משאר הילדים בישראל. ליאורה אלפרן, מנהלת מרכז חוסן בשדות נגב, מסבירה כי הטראומה בקרב ילדי העוטף היא לא נקודתית: "יש הרבה ילדים ומשפחות שסוחבים איתם את המלחמה האחרונה ומבחינתם היא עדין לא נגמרה. יש הורים שמדווחים גם היום על ילדים שמתקלחים עם דלת פתוחה, שמבקשים לא להישאר לבד בבית או ילדים שמבקשים לישון עם ההורים. גם תופעות של הרטבה, כסיסת ציפורניים קשה ונשירת שיער הם ביטויים פיזיולוגיים של חרדה שאנו נתקלים בהם. אפשר להגיד שעד היום הגוף של המון תושבים עדיין מאוד מתוח, בשפה המקצועית זה נקרא 'עוררות'".

 

אבל הטראומה לא מלווה רק את הילדים, ובמקרים רבים רמת החרדה שלהם היא תוצאה של חרדה הורית: "הרבה פעמים כשילד חרד זה יושב על הורים חרדים, במיוחד בגילאים היותר צעירים, ואז באמת אנחנו נותנים הדרכה להורים, כדי שהם יחזרו להרגשת שליטה וביטחון כמה שאפשר. אנחנו לא נגיד להורים דברים שהם לא מציאותיים אבל אנחנו מדריכים אותם איך לדבר עם הילדים, איך להקנות תחושת ביטחון". במילים אחרות, אפשר לומר כי על האימהות במצב חירום מוטלת משימה בלתי אפשרית: לא להקרין לילדים את החרדה הקשה מכולן- החרדה לשלומם.

 

נהרג מנפילת פצמ"ר ליד ביתו. דניאל טרגרמן ז"ל

 

השאלות הקיומיות שמטרידות כל אימא שמתגוררת בישוב סמוך-גדר קיבלו משנה תוקף לאחר מותו הטראגי של דניאל טרגרמן ז"ל בן ה-4, שנהרג מנפילת פצמ"ר ליד ביתו שבקיבוץ נחל עוז. יעל לחיאני, חברת קיבוץ נחל-עוז ואימא לשלושה ילדים בני עשר, שש ושלוש וחצי, מודה שהחזרה לביתם בסוף המלחמה לוותה בהתלבטויות רבות: "פתאום התשובה לשאלה 'האם זה בטוח לגדל פה ילדים' הייתה ברורה מתמיד. התשובה היא לא. כלומר, תמיד ידענו שזה לא המקום הכי בטוח, אבל פתאום זה הפך לאמתי יותר. זה היה הבום. היה מאוד קשה לעכל ולהחליט איך להגיב לזה. האינסטינקט הראשוני היה באמת לקום ולעזוב כי אי אפשר להישאר במקום כזה. מצד שני עובר קצת זמן ומבינים שצריך לחשוב רציונלית ולא מהבטן".

 

עוד מספרת לחיאני, כי החזרה לשגרה הייתה קשה ודרשה המון עבודה וחיזוקים נפשיים: "עשינו הרבה כדי לחזק את המקום הזה ולהפוך אותו למקום חי ומתפקד. בעזרת המון אנשים מבחוץ, אבל בעיקר בזכות הכוח והייחודיות הזאת שיש בתוך הקיבוץ, יש המון פעילות קהילתית שנועדה לחזק אחד את השני. בסופו של דבר אני חושבת שזה עוזר יותר מהכל כי בזמן חירום אני נשענת על האנשים האלה. אני רוצה להיות איתם ולחלוק איתם גם את הרגעים השמחים".

 

האינסטינקט הראשוני היה לקום ולעזוב. הילדים של יעל לחיאני

 

לחיאני ואנקר-לוי מסכימות כי משימת האימהות הופכת רגישה ומסובכת יותר כאשר סכנה קיומית מרחפת מסביב ומורגשת גם ברמת היומיום. "השבוע למשל, הבן שלי התעורר בבוקר ושאל אותי אם התחילה מלחמה", מספרת לחיאני, "אמרתי לו שלא, והוא ענה שהוא חלם על זה. כמובן שבאותו רגע ישבתי ודיברתי איתו על זה, כי אי אפשר פשוט לעבור על זה לסדר היום. זה מאוד קשה לאימא לשמוע את הילד שלה אומר דבר כזה. זה מראה כמה זה נוכח בו".

 

עם זאת, שתי האימהות מסכימות גם על כך שהבית שהקימו והחיים שבנו למשפחתן שווים את הדבקות במקום. "חשוב לי לנצל את הבמה ולפנות בבקשה למקבלי ההחלטות לשר הביטחון ולרמטכ"ל שיקיימו את מה שהבטיחו ושימצאו פתרונות לתושבי עוטף עזה", מפצירה אנקר-לוי, "עזה היא לא הבעיה של עוטף עזה, אלא של כל המדינה. אני מבקשת שימצאו פתרונות הולמים לטווח ארוך, כדי שנוכל לחיות פה חיים ראויים ולגדל את הילדים שלנו, ולא תחת פחד וחרדות. זה לא מגיע לאף אחד".

תגיות