דיון שכר: נשים לא מרוויחות פחות מגברים. ואם כן – זאת אשמתן

לאחרונה פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתונים שונים על שכר ממוצע לאישה: ההכנסה החודשית הממוצעת ברוטו לשכירה היא 6,280 שקל. לעומת זאת , הגבר השכיר מרוויח בממוצע 9,525 שקל. כלומר, אישה שעובדת, מעצם היותה אישה, מרוויחה 66% משכר הגבר.

אולם אם מסתכלים עמוק יותר בנתונים ובוחנים את נתון השכר הממוצע בניטרול משתנים אחרים, התמונה נראית אחרת. גברים עובדים בממוצע 45 שעות בשבוע בממוצע, ואילו נשים 36 שעות. מכאן שאם בודקים את השכר לשעה, הגבר משתכר 50.4 שקל והאישה 42.6 שקל - כלומר הכנסת האישה עבור זמן העבודה היא 85% משכרו של הגבר ולא 66%.

יש לקחת בחשבון נתון נוסף: שני הענפים העיקריים שנשים מועסקות בהם - חינוך (21% מהנשים) ושירותי בריאות רווחה וסעד (17% מהנשים), הם ענפים בהם השכר נמוך. בענף ההייטק, בו השכר גבוה, רק כשליש מהמועסקים הן נשים (35.6%), ומנהלות נשים הן גם רק כשליש (32.9%) מכלל המנהלים.

אל תתפלאי שמשרה חלקית לא מתגמלת אותך

אפליית השכר בין נשים לגברים, צריכה להימדד בנטרול כל הגורמים האחרים: גבר ואישה, שעובדים באותה משרה, באותה הדרגה, עם אותו הוותק, באותו אזור גיאוגרפי, וכמובן, אותה כמות של שעות לחודש. האם כשכל התנאים זהים, הברוטו של הגבר יהיה גבוה יותר משל האישה? סביר להניח שכן, אבל לא בעשרות אחוזים. כמו כן, סביר להניח שהפער לא תמיד קיים.

יש נשים שמרוויחות כמו גברים, ויש נשים שמרוויחות יותר מגברים. העניין בנתונים סטטיסטיים הוא שהם משקפים ממוצע. ממוצע מורכב מהרבה נתונים, ויש גם חלק שהרבה יותר גבוהים מהממוצע.

איך גם את יכולה להרוויח יותר? קודם כל, צריך לרצות להרוויח טוב. מי לא רוצה להרוויח טוב? לפחות 40% מהנשים בישראל, שבוחרות לעבוד במשרה חלקית.

כמעט כל הנשים שכבר בראיון העבודה מתנות את קבלתן לתפקיד בכך שיוכלו לצאת כל יום בשעה 15:00 מהעבודה כדי להגיע בזמן לאסוף את הילדים מהגן.

גבר צריך לעזור כי הוא רוצה, לא כי הוא עושה טובה

וכן, גם כל אותן נשים שבחרו, או שהוריהם וסביבתם דחפו אותם לבחור, בענפי תעסוקה "נשיים" שבהם השכר נמוך ואפשרות הקידום מוגבלת. אולי השימוש במילה "בחרו" לא עושה צדק עם הנשים. הבעיה היא הרבה יותר עמוקה, תרבותית, היסטורית. נשים רבות היו רוצות לבחור לחזור הביתה בשש – שבע בערב, ושבעלן יוציא את הילדים מהגן בארבע כל יום.

הן גם היו מעדיפות שהוא יעשה את הכביסה, כלים, יטאטא, יתאם תור לרופא שיניים, ויקנה מתנה לאמא שלו לחג, אבל אז בא הטיעון הגברי: "הייתי מת לצאת כל יום בארבע, ושאת תרוויחי את המשכורת שלי". וככה את תמיד הביצה והוא תמיד התרנגולת, או התרנגול, שמקרקר כמה קשה הוא עובד, כאילו לעבוד עד ארבע ואח"כ לטפל בילדים, בכביסה, בכלים ושאר מטלות הבית זה קלי קלות, ועוד לא דיברנו על התסכול שנובע מהעובדה שהוא מרוויח יותר... אז איך יוצאים מהלופ הזה?

קודם כל, לא כל הגברים הם תרנגולות. אישה שמרוויחה טוב, היא אישה שיש לה בבית גבר אמיתי, שוויוני, תומך ואוהב. גבר שלא רק "עוזר" לאישה לעשות כלים או כביסה, או מגיע הביתה "מוקדם" כדי לעזור בארוחת ערב והמקלחות של הילדים. אלא גבר שעושה, ומעורב ויוזם ולוקח אחריות על מטלות הבית והילדים, ומאפשר לאישה להתמסר לעבודה שלה בידיעה שהיא לא הייתה עושה את זה טוב ממנו. גבר שיוצא לפחות פעמיים בשבוע מוקדם באמת, כדי להיות בגן בארבע (בלי לאחר). גבר שמעדיף לעשות זאת כשהוא נשוי באושר, ולא כי הוא גרוש וחייב לעשות זאת.

לא מוכרחים להיות עם הילדים כל היום

האם זה אומר שאי אפשר שיהיו לשני בני הזוג קריירה וילדים? לא בהכרח. יש זוגות ששני בני הזוג קרייריסטים ומרוויחים טוב, ונעזרים בצד ג': סבתא, מטפלת (ללא הגבלת שעות), בייביסיטר אחרי שעות הגן, עוזרת, מבשלת, מגהצת ושאר בעלי מקצוע. אבל אז יש את עניין המצפון. פעם קראו "ילדי מפתח" – לילדים שאמא לא חיכתה להם בבית עם ארוחה חמה, אלא קשרה להם בשרוך את המפתח לצוואר.

היום אלה "ילדי אופר", ויש שיאמרו "ילדים מסכנים". החברה מודדת את ההורים - בעיקר את הנשים - לפי הנכונות שלהן להקריב את הקריירה, את השכר הגבוה שיכלו להרוויח, כדי להוציא את הילד מהגן בארבע ולהסיע אותו לחוגים וגני משחקים. אם הבייביסיטר לוקחת אותו לחוג, אז הילד מוזנח.

המצפון החברתי הזה, גורם לנשים לעבוד פחות שעות, לבחור במקצועות "נשיים" ולהרוויח פחות כסף. ועדיין 30% מהנשים מרגישות שאינן מקדישות מספיק זמן לילדים, אבל גם 45% מהגברים מרגישים כך.

המומחים והמחקרים מראים, שבכלל לא חשוב כמה זמן האמא נמצאת עם הילד - אלא עד כמה היא מרוצה בעבודה שלה או לחלופין מהעובדה שבחרה לא לעבוד ולגדל את ילדיה. במלים אחרות, ילדיה של עקרת בית מתוסכלת שנמצאת עם הילדים בכל שעות היום יחוו פחות אושר והתפתחות תקינה מילדיה של האישה הקרייריסטית המרוצה מעבודתה ורואה את ילדיה שעתיים ביום.

הוכיחו את עצמכן מראש

%86 מהנשים מסכימות ששני בני הזוג צריכים לתרום להכנסות משק הבית, אבל יש נשים, במיוחד כשהילדים קטנים, שמוותרות על העבודה, כי התשלום למטפלת, גן, צהרון – גבוה יותר מהכנסתן, והן מעדיפות להישאר עם הילדים בבית עד שיגדלו. וכשהילדים גדלים, לא תמיד מצליחים לחזור לשוק העבודה, ואם כן, הקידום נעצר ושוב מרוויחים מעט, וכבר לא נהנים מהעבודה ומתוסכלים מהשכר. אני ממליצה לנשים האלו, לא לוותר על העבודה, במקום זה, נסו להוריד עלויות מסגרות לילדים (למשל מטפלת ששומרת על שני תינוקות, עולה חצי מחיר) ולהרוויח יותר - זכרי שזו יכולה להיות את שמרוויחה מעל הממוצע.

קשה לעבוד ולהרוויח טוב. במיוחד לנשים. גם נשים שמוכנות לעבוד שעות ארוכות כמו גברים, בענפים רווחיים, צריכות להתאמץ ולהוכיח את עצמן הרבה יותר מהגברים. למעשה, הנשים האלו "נענשות" על כך שנשים אחרות בוחרות להרוויח פחות ולצאת מוקדם מהעבודה. הן נענשות כי מי שמגייס (או מגייסת) אותה לעבודה מניח שהיא לא תוכל להשקיע ולהיות מסורה לעבודה ב 100%, כי ככה הנתונים הסטטיסטיים, וככה זה בממוצע, וככה זה אצלו בבית. אישה שמוכנה לעבוד קשה ולהוכיח עצמה נענשת גם בבית, כי לרוב מטלות הבית עדיין באחריותה והיא עובדת 100% משרה בחוץ וגם 100% בבית, היא נענשת כי המצפון שלה לא רגוע והיא מרגישה שהיא לא אמא מספיק טובה, וגם לא עובדת מספיק טובה – היא כל הזמן צריכה להתפשר.

אגלה לכן סוד קטן: נשים שהחלו את הקריירה שלהן לפני הולדת הילדים, בחרו במקצוע תובעני, השקיעו ימים ולילות, והתקדמו לדרגות ניהוליות – מצליחות לשמור על רמת שכר גבוהה, גם אם לאחר הולדת הילדים הן בוחרות לצאת מוקדם. לנשים שכבר הוכיחו את עצמן, קל יותר להוכיח שלמרות שהן עובדות פחות שעות, שום דבר לא השתנה והן עושות את העבודה לא פחות טוב מעמיתיהן הגברים, ולכן גם תובעות את זכותן להרוויח טוב כמו הגברים.

אם חשוב לכן יותר לגדל את הילדים, ואתן (ולא ההורים או החברה) מאמינות שזה הדבר הנכון לעשות, תעבדו כמה שמתאפשר בהתאם לאילוצים שאתן קובעות לעצמכן. גם אם שכרך הוא רק שליש מהכנסת המשפחה זה עדיין משמעותי מאוד.