פערי השכר בעבודה – לא בגלל הנשים עצמן
אין פעם שזה לא קורה. בכל כתבה, בכל פגישה, בכל דיון, בכל תגובה לפוסט – תמיד יהיה המומחה שיקום ויאמר לנו מה אנחנו צריכות לעשות. זה הרי פתרון פשוט לבעיה פשוטה: אם נשים לא מרוויחות כמו גברים, זה בגלל שנשים לא עושות כמו שגברים עושים. הן לא עובדות מספיק שעות. הן לא בוחרות ללמוד את המקצועות הנכונים. הן לא חותרות להגיע למעלה לראש הסולם הניהולי. הן לא מתעקשות אצלן בבית, מול הגבר שלהן, על חלוקת עבודה שוויונית של הבית והילדים.
תלמדו לבקש כסף, לא?
אבל הכי גרוע, באמת, זה שהן לא מבקשות מספיק. תראי את אורית גורן, למשל, שהתקבלה לעבוד בהום סנטר כיועצת כלי עבודה. היא ביקשה 3500 ? לחודש, הוא ביקש 6000 ?. אז נכון שבימה"ש קבע (אחרי 14 שנות דיונים!) שהמעסיק חייב לשלם אותו שכר גם אם היא ביקשה פחות, אבל לא היה פשוט יותר אם הייתה מבקשת יותר מראש? או שמירה אימבר, שקריינה בטקס הדלקת המשואות השנה (טקס בסימן "זמן נשים – הישגים ואתגרים", אגב), וקיבלה 4000 ? פחות מאריה אורגד שקריין לצידה. אם היא רק הייתה מבקשת, הכל היה מסתדר, לא?
אז זהו שלא, לא ממש. למעלה מעשור חלף מאז שלינדה בבקוק, פרופ' לכלכלה פרסמה את הספר "נשים לא מבקשות: המחיר הכבד של הימנעות ממשא ומתן". נשים, כך גילתה, משלמות מחיר כבד - מלמעלה מחצי מיליון דולר במהלך כל שנות הקריירה - על חוסר היכולת שלהן להתמקח כמו גבר על השכר בעבודה הראשונה שלהן בתום הלימודים. את העובדה הזו, רבים אוהבים לצטט. אלא שבחלק השני של הספר, המצוטט פחות משום מה, התמקדה בבקוק גם במחיר שנשים משלמות כשהן כן מבקשות. הנשים האלו, ש"תיקנו את עצמן", שהעזו, שביקשו, שהציבו דרישות ברורות - אותן פשוט לא קיבלו לעבודה, או אם קיבלו לא טרחו לקדם. למה? כי הן לא היו אטרקטיביות מספיק, לא חברותיות מספיק, לא נשות צוות.
קחו את ג'יל אברמסון, לדוגמא. האשה הראשונה שערכה את הניו יורק טיימס פוטרה השנה במפתיע. מסתבר שכמו אורית גורן, גם היא חשבה שמגיע לה יותר. גם היא התעקשה לקבל בדיוק כמו שקיבל העורך שלפניה, בדיוק כמו שקיבל עורך מקביל שעבד לצידה. קצת שאלות לגבי הבדלי שכר, והופ – יצא המרצע מהשק. היא אישה קשה, אמרו שם. שתלטנית ומתנשאת. "הגיע זמן לשינוי" אמר המנכ"ל, ומינה לעורך ראשי את הגבר שעבד תחתיה.
נשים, האשמה לא עליכן
לכן, אי אפשר יותר לבוא בתלונות אל הנשים. אלו לא הנשים, שיוצרות את הבעיה, והפתרון איננו עוד קורס העצמה נשית או עוד טכניקה של מו"מ רגיש אך אסרטיבי. הבעיה היא בחברה כולה, והפתרון צריך לבוא ממי שמחזיק במוקדי הכוח. הממ, כן, זה עדיין הגברים, ברוב מוחץ. בעסקים, בכנסת, בארגוני עובדים, בממשלה.
המעסיקים צריכים להבין שאצל כולם יש פערי שכר בין נשים וגברים. תוצאה של אפליה ארוכת שנים ומתמשכת כנגד נשים בשוק העבודה, שרבים הגורמים השותפים לה. החל מהסללה למקצועות נשיים נחשבים פחות ומתוגמלים פחות, גם כשערכם החברתי גבוה ביותר (גננות ומטפלות), דרך מחיר האימהות (ואם את לא אימא, מה לא בסדר איתך גברת?), ועד הנטייה הבסיסית להעדיף ולקדם את מי שדומה ושמוכר, שאכל איתנו מאותו המסטינג בצבא.
המדינה צריכה להבין, שהפערים הם לא גזירת גורל. אפשר לצמצם אותם, אולי למגר כליל. זה דורש התערבות ורפורמות משמעותיות. צריך לאפשר לעובדות לדעת כמה מרוויח העובד שלצידן, כדי שיוכלו לבקש יותר. צריך לחייב את המעסיקים לבדוק דרך קבע את נתוני השכר בחצרם, ולפעול לתיקון הפרקטיקות שיוצרות אותם. צריך יהיה לפקח עליהם. לצערנו, הם לא יעשו את זה לבד.
ארגוני העובדים צריכים להבין שמיקומם בתווך, בין העובדות/ים להנהלה, ועם היד בתוך הסכמי השכר, נותן להם כוח ייחודי לאתר פערי שכר מגדריים, וגם לפעול - בשם העובדות ומול ההנהלה - על מנת להביא לצמצומם, ולדרוש התקדמות מהסכם קיבוצי אחד למשנהו.
השנה מלאו חמישים שנים לחקיקת חוק השכר השווה לעובדת ולעובד. זה הזמן לפעול.





React to WordPress