קרה לכם שנכנסתם למסעדה בהרכב משפחתי מלא, דהיינו עם ילדים קטנים, ומיד הופניתם לשבת ליד המטבח, השירותים או במרפסת? אז לנו זה קרה, ויותר מפעם אחת. הפעם האחרונה ממש טרייה כי היא קרתה לפני כמה ימים: נכנסנו למסעדה באילת, ארבעה מבוגרים ושומו שמים – שישה ילדים שלמים בטווח גילאים נפיץ של שנה עד שמונה. המסעדה - שלא אנקוב בשמה כי באמת אין פה עניין של שיימינג - הייתה יותר ריקה ממלאה. השעה הייתה 16:30 ושום עומס לא נראה באופק. המארחת, שחגגה לא מכבר 23 אביבים, הציעה לנו לשבת במרפסת המוגדרת גם כאזור עישון ובאותה שעה הייתה סחופת רוחות או בסוף-סוף של המסעדה, אי שם בין השירותים למטבח. כל החלל המרכזי, שהיה כמעט ריק מסועדים, לא היה אופציה עבורנו. שאלתי אם אפשר להתיישב באחד השולחנות הארוכים והפנויים במרכז המסעדה, אך המארחת מלמלה שלא והפליגה לדרכה. התיישבנו בשולחן (הצפוף יש לציין) שבין המטבח לשירותים. מזל שהאוכל היה מצוין וחיפה קצת על רוטב ההחמצה שבו תובלה הארוחה.

 

עוד באון לייף:

מסעדות חובה בדרך לצפון

איך עושים שינוי בהרגלי התזונה של הילדים?

ארוחת ערב יצירתית בקופסא

 

אין לי בעיה אם מקום מגדיר עצמו ככזה המיועד לזוגות האוחזים ידיים לאור נרות. לא הייתי מעיזה להתייצב בו על שלל צאצאיי. החוקים ברורים וקהל היעד מוגדר וממוקד. אבל בהחלט יש בעיה כשההסכם הוא חד צדדי – רוצים בתזרים המזומנים של בעלי המשפחות, פחות רוצים לשרת אותם. ילדים זו שמחה, אבל במקום אחר, חבוי.

 

ובכלל, זה נתפס כמעט הזוי: במדינה המעודדת ילודה, דווקא הילדים לא תמיד רצויים במרחב הציבורי. זה מגיע בראש ובראשונה מכיוונם של מוסדות המדינה הרשמיים. ילדת? יופי. אחרי ארבעה חודשים את מוזמנת לחזור לעבודתך ולהסתדר בכוחות עצמך. מטפלת? על חשבונך. פעוטון שעולה הון? קצת יותר זול ממטפלת, אבל כמובן – לגמרי על חשבונך. אחרי המדינה, מגיעה תורה של החברה הכה סחבקית שלנו. רוצה להניק? נפלא, רק תעשי את זה בבית שלך, רצוי עם חלונות מוגפים, וכך הלאה.

 

כל זה קורה דווקא במדינה של "יש לך ילד אחד? מהר מהר עוד אחד, שלא יהיה לבד המסכן" או "שני ילדים זה מעט מדי" או "יש לך שלושה ילדים? את יודעת שארבעה זה השלוש החדש". אני מבינה שיש מקומות בעולם, למשל באירופה המתבגרת בה ילדים הוא מחזה נדיר, בה כנראה תהיו בולטים בשטח עם חבורה של ילדודס תוססים. נודה על האמת, רוב הילדים הישראלים הם הכל חוץ משקטים, מופנמים ומנומסים. אבל בארץ? זה הסטנדרט, כמו שאומרים.

 

אגב, לשם הדיון, פרסמתי שאלה בקבוצת האמהות הגדולה בפייסבוק – מאמזון – בנושא הושבה במסעדות כשנכנסים עם ילדים. חלק גדול מהעונות רשמו שהן משתדלות להיכנס רק למסעדות המוגדרות למשפחות (דהיינו fast-food למיניהן) וחלק רשמו שאם זה קורה, הן מיד עושות "אחורה פנה" ויוצאות מהמסעדה. כך שאני יודעת בוודאות שלא מדובר במקרה יחיד, חד פעמי ונדיר. ילדים זה יופי, אבל שם, בצד, רחוק, שלא נרגיש ולא נשמע.