ויקי קנפו: "המהפכה הזו תיכשל"

אני מרגישה שהמהפכה הופכת להיות קרנבל של קיץ.

ויש לי חשש שהמהפיכה הזו תכשל, כמו שנכשלו הקודמות. נראה לי שהמוחים חסרי ניסיון ואינם ממוקדים, הם נלחמים על יותר מדי דברים ועושים גם טעויות.

ההפגנות אכן המוניות, אבל אין די בהן כדי להביא לשינוי ממשי. זה מעין קרנבל של קיץ כי עכשיו חופש וקל לצאת לרחובות להפנינג עם הופעות של אמנים.

אי אפשר לשנות מדינה ביום אחד, צריך אורך רוח וסבלנות. יש לקוות שהמחאה תחזיק מעמד ולא תדעך בקול ענות חלושה. 

התקשורת גורמת נזק למאבק.

התקשורת מנסה להעיב על המניעים של המוחים ושמה דגש על דברים שוליים; האם באמת יש בישיבה בבית קפה ובסושיה כדי לסתור את מניעי המאבק שלהם? הרי אלה אינם אנשים שנאבקים על הלחם, אלא על הדיור, על ההשתקעות, ועל העתיד שלהם כאן.

יש ועוד יהיו גורמים שינסו להכשיל את המאבק הזה.

אני קוראת למוחים לא להיבהל מהקריאות נגדם; אני חוששת ממאבקים פנימיים בקרב מנהיגי המאבק, ומזיכרונו הקצר של הציבור, העלול לגרום לדעיכת המאבק בשל נושאים חדשים שיעלו על סדר היום הציבורי, כמו שקרה לי, וכן מספינים תקשורתיים כמו שיצאו נגדי בשעתם וחיבלו במחאה.

המאבק יכול להצליח אם יגבשו בהקדם קבוצת נציגים שישבו עם אנשי מקצוע מנוסים בתחום הכלכלה, ועם יועצי תקשורת ואחרים, ויכינו תוכנית מעשית המציעה פתרונות. גם אם יושגו רק חלק מהמטרות מדובר בהצלחת המאבק.

לדפני ליף וסתיו שפיר יש יכולות מופלאות. הן עדיין לא מודעות את מלוא כוחן.

הן רק בראשית דרכן והן ילמדו עוד רבות בעקבות המחאה הנוכחית ויתפתחו בנושאים החברתיים. מבחינה ציבורית - שלי יחימוביץ עושה ונלחמת למען צדק חברתי. אורלי וילנאי וגיא מרוז הם אנשים שמרגישים את המחאה החברתית בעצמות שלהם. לינדה עפרוני היא כלכלנית שאינה פוחדת מאיש.,

אני כמהה להיות מעורבת במאבק הנוכחי,  ולתרום מהניסיון הרב שלי.

הייתי שלושה חודשים בכנסת מבפנים ועברתי רבות על בשרי. אני גרה בחצר האחורית של מדינת ישראל, במצפה רמון, ונאלצת להסתפק בצפייה בטלוויזיה. כולי בוערת, והזיכרונות חוזרים אלי, אבל אני מחויבת למקום עבודה וזקוקה לפרנסה, ואיני יכולה לקחת פסק זמן מהחיים ולהירתם שוב למאבק כבעבר. לו יכולתי להרשות לעצמי הייתי מצטרפת בו ברגע למחאת האוהלים כדי להשפיע ולשנות. אני מרגישה מלאת מוטיבציה וכוח, מנוסה וחכמה יותר מבעבר.

אין לי סימפטיה גדולה למוחים. אבל זו אינה מחאה של מפונקים.

כשאנחנו החלשים נלחמנו על הלחם, מעמד הביניים לא ראה אותנו ממטר. התייקרות הדלק לא ממש נוגעת לי, כי לי אין אפילו רכב. 

גם במסע המחאה שלי היו מורות ואנשים משכילים אחרים שהתקשו לכלכל את ילדיהם ולגמור את החודש.

עם זאת, אין לשכוח שחצי מהעם הזה אינו משתייך למעמד הביניים ונאלץ להילחם ביומיום על הלחם, הלבוש, החינוך, הבריאות, ודירה או בית משלהם רחוקים מהם מאוד. אני גרה בדיור ציבורי ודירה משלי היא חלום רחוק מאוד. ההורים שלי בנו את הארץ הזאת, אבל לא הגיעו לפנסיה ולא לדיור. 

אם הרבה מאבקים מתנהלים יחד כולם עלולים להפסיד, כי אי אפשר לטפל בהרבה נושאים בעת ובעונה אחת.

המאבק שלי היה מאבק של אמהות חד הוריות. ביבי אמנם נפגש איתי, וכל חברי הכנסת ניסו בתחילה לעזור, אבל די מהר מחאות נוספות הצטרפו למחאה שלי, והוא נבהל ואמר שאינו יכול לעזור לכולם. זה היה הרגע שבו הרגשתי ייאוש.

בשעתו יצרתי גל של מחאה, שעורר רצון ברבים להיות מנהיגי מחאה. זה הוביל לעימותים אישיים, ליריבויות, לתחרות, וקצת שכחו שבעצם מתנהל כאן מאבק עקרוני על מדיניות מעוותת הגורמת עוול ושכולם שותפים למאבק אחד. 

אני האמנתי במאבק שקט.

הירושלמיות, בשעתן, האמינו במאבק רדיקלי ותוקפני, ובנוסף התעוררה תחרות גם על תשומת לבה של התקשורת. דבר נוסף שעורר בי ייאוש הוא הסטת הזרקור התקשורתי מן העיקר. טענו נגדי שאשה שצעדה ברגל 200 קילומטרים יכולה ללכת לעבוד. ניסו להטיל ספק במניעים ובטענות שלי, ושכחו שתמיד עבדתי; המאבק שלי היה נגד מדיניות השכר הנמוך שלא אפשרה לי ולמשפחתי קיום בסיסי ראוי.

אני לא הייתי פוטוגנית כמו הצעירים של היום בשדרות רוטשילד.

הייתי אחת החלוצות של המרי החילוני, עוררתי את כולם ובהמשך גם דתיים הצטרפו אלי. המחאה שלי בשעתה הפתיעה את כולם. קישרו אותי עם מרוקאים, שחורים, מזרחיים, בכיינים, מקופחים ופרזיטים, למרות שהמחאה שלי לא הייתה קשורה לקטגוריה הזאת, אלא הייתה מחאה של אמהות חד-הוריות נגד קיצוץ הקצבאות לבעלי השכר הנמוך.

ביולי 2003 כל המדינה צעדה איתי; יצאו מנצרת, מגדל העמק, עפולה ובאר שבע, מהשמאל ומהימין וגם דתיים. כשהגעתי לירושלים אלפים הגיעו באוטובוסים כדי להצטרף למחאה שלי. אני לא הצלחתי להושיב אנשים באוהלים, אבל הוצאתי עם שלם למסע מחאה.

כל המנהיגים אותו הדבר ולאיש לא אכפת באמת מהעם.

תראו כמה קל להעביר החלטות שגורמות עוול לציבור. כולם חושבים על הכסא שלהם. כל ממשלה שקמה בשנים האחרונות פועלת על פי אותה השיטה. ברגע שמגיעים לכסא, מצטרפים לשיטה.

מעטים הם המנהיגים החושבים על צדק חברתי ועמם שלי יחימוביץ', או רן כהן שעזב בינתיים, אבל אין להם כוח אמיתי, והם לא מגיעים לעמדות של מקבלי החלטות. הדברים יכולים לקבל רוח גבית כשבחירות מנשבות באופק והלחץ הציבורי גובר. אז יש סיכוי רב יותר להישגים ממשיים. גם איתנו בנו תוכנית, ולמרות שרק חלק מהתוכנית יצא לפועל זו גם הצלחה.

הייתי מצטרפת למפלגה של צדק חברתי, אני מייחלת אפילו להצטרף למפלגת נשים.

הלוואי שתקום בעקבות המאבק הזה מפלגה שתישא על דגלה צדק חברתי נטו. נשים פועלות עם הרגש והשכל, והן מבינות טוב יותר את המצוקות. אומרים ש'מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה', לא? אבל עוד לא שמעתי שאומרים את ההפך.

אני מאוד רוצה להיכנס לפוליטיקה. אין מאבק חברתי שאינו פוליטי ועם זאת, רק דרך הפוליטיקה אפשר לשנות דברים. אני רוצה לייצג את העם, ולהילחם בשבילו, להשיג הישגים ולשנות.

אני מתגעגעת לויקי שקמה והתחילה ללכת.

אחת כמוני צריכה לצאת לרחובות, כי אני מאמינה שניתן לשנות וחשוב להביע את הקול האישי. בעקבות המחאה שלי ב-2003 השתניתי; אני לא אותו אדם. יצאתי מאוד מחוזקת.  נוכחתי ביכולתו של היחיד המאמין בצדקתו להשפיע, לסחוף אחריו אנשים. אנחנו כוח והמנהיגים צריכים אותנו.

אבא שלי כינה אותי מרדנית ולוחמת ודרש לכבד אותו.

כבר בילדותי תמיד הבעתי את הקול האישי שלי; מעולם לא קיבלתי את הגישה שיש לציית להורים ציות עיוור. נלחמתי בבית על הבעת הדעות שלי .

כל אשה היא לוחמת במהותה.

 אנחנו הופכות להיות אמהות ללא הכשרה קודמת, מגדלות, מפרנסות, מנהלות את הבית ואת המשפחה. גם היום אני נלחמת כשאני רואה עובד מקופח בעבודה שלי, גם אם אני יודעת שאשלם מחיר תמורת זה. אני רבה בשביל כולם.

אני מלמדת גם את ילדיי להילחם על הקול שלהם ולהיות מנהיגים.

בחופש הזה, בני בן ה-15 השתתף בקורס מנהיגות מטעם המתנ"ס העירוני. הוא משתתף גם ב'מדריכים צעירים' ? מדצ"ים. אני מדגישה לפניהם שכשנתקלים בעוול חברתי יש להם יכולת להשפיע, לשנות.

בעקבות מותו של בני, אני היום יותר חרדתית כלפי הילדים שלי.

כשאיבדתי את בני משהו בתוכי מת. היום איני נלחמת על בית כי אני מודעת לארעיות שלנו בעולם הזה. מרוץ החיים קצת נעצר אצלי. היום יותר חשובה לי שמחת החיים  שלי; להיות אדם יותר טוב, לעזור, להילחם על דברים בני השגה, להיות אופטימית, מאמינה, לאהוב. אני מכירה היום יותר בחשיבות שיתוף הפעולה, קשב זה לזה וכבוד הדדי. הדברים החומריים פחות חשובים לי. 

גם בעבודתי כיום היו הדברים כרוכים במאבק.

אני מנהלת את חדר האוכל של העובדים במלון 'בראשית' במצפה רמון, ואחראית על האכלתם של כ-300 עובדים מצוות המלון. יש לי 3 עובדים תחתיי. גם כאן אני נלחמת למענם שיקבלו את האוכל הכי טוב על פי צורכיהם האישיים כמו דיאטה, צמחונות. בנוסף אני אחראית גם על סידור העבודה. אני מגיעה ב-6 בבוקר לעבודה, והזמן טס לי. החדר מאוד פעיל, העובדים גם נחים שם, חוגגים ימי הולדת, נפגשים בהפסקות. אני עובדת כל יום 10 שעות.

המשכורת? אני מרוויחה בסביבות 6,000 שקלים, ובשבילי זה הרבה, כי עד כה הרווחתי פחות מ-4,000 שקלים. כשפתחו את המלון דרשתי שיתנו עדיפות להעסקת אנשי מצפה רמון. בהמשך, הציעו לי את המשרה הנוכחית עם שכר ותנאים טובים יותר, וגם פנסיה שלא הייתה לי עד אז.

יש לי את המקומות שלי שבהם אני נרגעת.

עם הנכדים שלי בני 8 ו-2, עם הילדים שלי, ועם בן הזוג המדהים שלי, שנותן לי לעשות מה שאני רוצה. הוא המעריץ הגדול, התומך שלי. אנחנו בסופי שבוע יחד, כי הוא עובד מחוץ לעיר, וזה סידור מושלם מבחינתי.

הייתי יושבת לקפה עם דפני ליף.

אני מעריצה אותה ומזדהה איתה; גם היא אשה שהתחילה מהפכה. עם זאת, אני מרגישה כלפיה גם חמלה, בגלל הלחץ שהיא נתונה בו עכשיו. אני רוצה לחבק אותה, להרגיע אותה, ולהגיד לה שהיא בדרך הנכונה, וגם אם היא תטעה פה ושם בשל חוסר ניסיונה, זה לגמרי בסדר, כל עוד היא תישאר קשובה לקול הפנימי שלה ותפעל על פיו.

זה טבעי שיהיו לה רגעים של בכי, של צחוק, של סימני שאלה, ואולי תחושת כישלון, אבל גם של קורת רוח גדולה. הייתי רוצה להזרים אליה מהכוח שלי. לדעתי, היא תיכנס להיסטוריה למרות המתנגדים, הקנאים והיריבים שהיו רוצים להיות במקומה עכשיו. דפני היא הכוח המניע את המאבק, ומניסיוני אני יודעת כמה קשה לנהל מאבק לאורך זמן.