כמעט ואין מושג או רעיון במרחבים פמיניסטים שמעלה יותר ביקורת, התנגדות, כעס, עלבון ותגובות שליליות אחרות מאשר המושג "פמיניזם לבן". בדרך כלל, המושג מופיע בשיח כאשר יש ידיעה מתוקשרת בעלת אופי פמיניסטי שגוררת ביקורת מחברות קבוצות שוליים – ומייד המגיבות והמשתפות מתחלקות ל"מחנות", בין הנעלבות מהמקרה המקורי, לבין אלה שנעלבות שהמקרה מסומן כ"לבן". דוגמה עכשווית למחלוקות אלו היא נאום הקבלה של פטרישה ארקט לפרס האוסקר, בו היא קראה לשוויון שכר בין גברים ונשים, ומאוחר יותר דרשה את תמיכתן של קבוצות כמו שחורים ולהט"בים לנשים – תוך אמירה שנשים תמכו בקבוצות אלה, ועכשיו תורן.

 

עוד באון לייף:

 

אז מה הייתה הבעיה בעצם? נשים שחורות, בעיקר, חוו את האמירה כמוחקת. כי הן הרי גם נשים וגם שחורות, ועדיין חוות דיכוי בשתי הזהויות, ודיכויים נוספים שספציפיים להיותן גם וגם. אבל המורכבות הזאת לא נמצאת באמירות של ארקט – כי היא, בתור האישה שהיא (לבנה, נוצריה, מעמד גבוה, סטרייטית, ועוד זהויות מיינסטרימיות) לא רואה במונח "אישה" משהו שהוא יותר רחב ממנה. היא אישה – ובעיות של נשים הן בעיות שלה. רק – שזה לא תמיד נכון. נשים שחורות הרגישו שלדבריה, הן מחוייבות לבחור בין זהותן כנשים או זהותן כשחורות. הן גם טענו שההתמקדות בשוויון שכר חשובה רק למי שיש לה מראש יכולת להשתכר – נשים עניות (שהן באופן משמעותי לא-לבנות) לא צריכות שוויון שכר לגברים העניים במעמד הסוציו-אקונומי שלהן. זה לא יוציא אותן מהעוני. הן צריכות מגוון מאוד שונה של פתרונות לחייהן. בנוסף – הקריאה לקבוצות להט"ב ואנשים "צבעוניים"
(POC – People of Color) לתמוך בנשים, מרמזת כי המאבקים הללו נגמרו – ששחורים חווים פחות דיכוי מנשים, ושנשים הובילו או תרמו לסיום הדיכוי, וששחורים "חייבים להן". האמירות האלה מקוממות בעיני מי שהחוויה שלהם מול הממסד הוא של רצח בידי שוטרים, חשד בעיני הציבור/מוכרים/מאבטחים/ אחרים, אפליה מאסיבית בעבודה – ופערי שכר הרבה הרבה יותר גדולים מפערי השכר בין נשים וגברים. 

 

 

כמובן, זה די ברור שכל המשתתפות בדיונים הן נשים שרוצות לפעול לרווחתן והעצמתן ובעד זכויותיהן של נשים, ושמעוניינות למגר אלימות ואפליה, ומזדהות כפמיניסטיות, ואפילו משלמות מחירים לא פשוטים בשל ההזדהות הזאת. אבל זה לא אומר שכל מי שמתייגת עצמה כפמיניסטית יכולה להבין – שלא נאמר לדברר – את כל הבעיות של כל הנשים באשר הן.

אבל זו, בעצם, המהות של "פמיניזם לבן".

 

פמיניזם לבן הוא פמיניזם שנתקע בעניינים שמעניינים נשים שהן חלק מהמיינסטרים. זה מתייחס, בגדול, למה שמטריד נשים לבנות, ממוצא הגמוני (נגיד, נוצריות או יהודיות לא-מסורתיות או דתיות בארה"ב ואירופה, ואשכנזיות בישראל), סטרייטיות, סיסג'נדריות (כלומר, כאשר ישנה התאמה בין המין הביולוגי למגדר- נקבות שמרגישות כנשים), ממעמד ביניים ומעלה, וכולי. ומכיוון שזוהי קבוצה הגמונית, היא סבורה (ממש, עמוק בנשמה) שהעניינים שלה הם אכן אוניברסליים. וכאן מתחילה הבעיה – כי למשל, המלחמה בפורנוגרפיה ובזנות – שנשים הגמוניות רואות כמתכון לתרבות האונס ולכן לאלימות שהן חוות – יכולה להתנגש עם מלחמת הקיום של נשים צבעוניות ו/או עניות ו/או טרנסג'נדריות, שמוצאות בעבודת מין שחרור מגזר דין חמור אף יותר. זו רק דוגמה אחת – הדינמיקה הזו חוזרת על עצמה באינספור מצבים וסוגיות.

 

יתרה מכן, פמיניזם לבן הוא פמיניזם שאינו מכיר או מבין – או מבין באופן מוגבל – הצטלבויות של דיכויים. וזאת מכיוון שכמו שאישה לסבית שחורה חווה דיכוי בתור שחורה ובתור אישה ובתור לסבית, אישה שהיא אשכנזיה וסטרייטית בעצם משתתפת בדיכוי שלה כחלק מהמעמד המדכא. אף אחת לא אוהבת לשמוע שהיא חלק ממערכת של דיכויים – ולבטח לא כאשר היא פועלת למיגור הדיכויים הנוראים שהיא בעצמה חווה. אבל חוסר הנוחות שלה לא משנה את המציאות בה היא בכל זאת נהנית מפריווילגיות שאין לאחרות.

 

חשוב מאוד להבין שלא כל מי ש"לבנה" היא בהכרח פמיניסטית לבנה, וגם ההפך הוא נכון – אישה לא-לבנה מבחינת מוצאה יכולה לקחת חלק בפרקטיקת הפמיניזם הלבן. כי אכן מדובר בפרקטיקה, או זרם פמיניסטי, ולא לתיוג מהותני של נשים על פי צבע עור. 

נשים מכל מיני קבוצות לא-מיינסטרימיות – כולל נשים מזרחיות, נשים שחורות, נשים ערביות, לסביות וביסקסואליות ונשים טרנסג'נדריות, עובדות מין, נשים נכות, נשים זקנות, נשים שמנות, מהגרות, נשים לא-מערביות, ועוד הרבה סיווגים של נשים שחוות יותר מדיכוי מגדרי כנשים – מספרות שוב ושוב כיצד ארגוני נשים שמורכבים מנשים הגמוניות לא עונים על צרכיהן. זה לא בכדי שלרוב הזהויות הללו יש זרמים פמיניסטים משל עצמן – פמיניזם מזרחי, פמיניזם שחור (womanism), פמיניזם של נשים לטינה-אמריקאיות, פמיניזם קווירי, וכולי. והחלק האירוני, החלק הממש כואב, הוא כמה המחיקה היא האוניברסלית.

 

אם אשאל בקבוצה פמיניסטית רנדומלית כמה נשים טרנסג'נדריות נרצחו כבר בשנת 2015, או אבקש מהן למנות שם של אישה טרנסית שנרצחה – ספק אם ידעו לעשות זאת. אם אשאל מה הסוגיה הפמיניסטית הכי בוערת בקרב נשים מכל קבוצה אתנית שהיא (מקומית או בינלאומית), ספק שידעו לענות. אם אשאל בקרב הקבוצה הרנדומלית הזו – מבין הנשים שהשתתפו בהפגנה או אירוע פומבי בשנה האחרונה – כמה השתתפו בהפגנה למען צרכים של קבוצת נשים עם הצטלבות דיכויים (נגיד – קוויריות, או אתיופיות) לעומת כמה השתתפו למען אישו-ים "אוניברסליים" – לא יהיו משיבות לסוגיות הראשונות. או מעטות מאוד.

 

אבל לאותן נשים – שבאופן רחב לא מגלות סולידריות משמעותית לאותן קבוצות שוליים – אין בעיה לזעוק לסולידריות כאשר עולה הביקורת כלפי פטרישה ארקט. או פמיניסטיות לבנות אחרות שמדי פעם עולות לכותרות הפמיניסטיות, כמו איב אנסלר, או לינה דנהאם. הן מאוד מתרעמות על הוצאת ה"פמינומטר", כאילו שהבעיה היא מי "פחות" או "יותר" פמיניסטית, ולא פשוט האם האחת רואה את השניה, שלא נאמר מתגייסת לצידה במאבקיה. גם המשוואה העקומה הזאת היא מאפיין מרכזי של פמיניזם לבן. כי אותן נשים באמת מרגישות כאילו הכשלון, המחדל, הוא בסולידריות. קשה מאוד לראות כיצד אותן נשים – יותר מוחלשות ממך, ואשר משוועות לסולידריות ממך שאינה מתממשת – לא רוצות, או אינן יכולות להתייצב לצידך במאבקך המוצדק לשוויון בשכר. אבל אולי זה כי אותן נשים עסוקות במאבק השרדות הרבה יותר מוקצן.