הרגע בו החלטתי לברוח מהכל
אני ילדה של חורף. תמיד הייתי ילדה של חורף. נולדתי בחורף, וככזו, שנאתי כל דבר שקשור לשמש, ים או כל טמפרטורה שמצפינה מעבר ל-20 מעלות.
בשבע השנים האחרונות מאז מותה של אמי, חגי תשרי לא היו אהודים עלי, על אף תחושת ההקלה מעומס החום וציפיה לימי הגשם הנהדרים. גם כתבתי על כך, בצר לי, לפני כמה שנים. בכל שנה, לקראת התקופה הזו, אני משתעשעת ברעיון של פשוט לעזוב את הכל ולברוח, למקום שבו לא אצטרך לחשוב יותר מדי ושבו היאוש יעשה אולי קצת יותר נוח. מכיוון שלונדון הפעם לא באה בחשבון - ירדתי, באופן מפתיע וספונטני לגמרי לאילת, עד יעבור זעם.
עוד באון לייף:
אני יודעת שאילת נחשבת אצל פלצני התיירות בארץ לעיר סואנת ועמוסה, אבל דווקא אני ילדת החורף, חיבבתי אותה תמיד. גם כשהמוני חבריי נהרו בזמנו לחושות של סיני, אחרי פעם אחת שבה מיציתי את התיור אצל בני הדודים, העדפתי להשאר בצד הישראלי של המפרץ.
לדידי, הים הוא אותו הים, החוף אותו החוף ואמצעי התיור שווים יותר. לכן, כשהזדמנה לפני האופציה לקפוץ לסופ"ש ארוך באילת בדיוק בתקופה הכואבת עלי ביותר בשנה, קפצתי עליה כמוצאת שלל רב. גברת בלולה בת השש שגם ככה סיימה שלושה ימי מחלה הפסידה לטובת העניין יום נוסף בכתה א' (היא תשלים את מלאכת פיצוח האטום לכשתחזור); אדון באלו, הכלב המשפחתי, לא קופח ונשלח לחופשה בפנסיון ביתי מפנק במיוחד ואילו סבו'ש ("פאפא יעקבי") סונג'ר על מלאכת האכלת החתול שנותר מאחור. המזוודות נארזו בחטף ולאחר התלבטות קלה לגבי נסיעה ברכב-החלטתי לנצל את ההזדמנות ולסמן וי גם על חוויית הטיסה הראשונה של בלולה ובהחלטה של הרגע האחרון רכשתי כרטיסי טיסה.
נחתנו בשעות אחר הצהריים המאוחרות הישר לזרועות הבריכה צלולת המים של מלון היו קורל ביץ' קלאב, שהייתה כמעט ריקה מאדם. מזג האוויר היה לא פחות ממושלם והרוח שהגיעה מכיוון המפרץ אל עבר בית המלון הייתה בדיוק מה שהייתי צריכה כדי להתחיל לנשום לרווחה ולהשתחרר ממועקת הלחות התל אביבית והמחשבות שרדפו אותי. החדשנות הגדולה עבורי היא ללא ספק העובדה שמדובר במלון חברתי. מה הכוונה? המלון מרושת מכונות שמחוברות ריל-טיים לפייסבוק, ומאפשרות לכם להצטלם ולעדכן, הכל בלייב, ללא סלולרי מיותר בכיס – עבורי זה היה לא פחות מתענוג.
כך, במשך שלושה ימים הפעילויות החביבות על בלולה ועלי היו: ים, בריכה, פוזות מתחת למים למכונה (רק חבל שאי אפשר לראות את התמונות לפני שהן עולות לפייסבוק - נסו אתם לעשות פרצופים מתחת למים!), אוכל ומבטים משתאים לנוכח נוף המפרץ המופלא, כשגלשני הקייט סרפינג שהמלון מציע לאורחיו ללא תשלום, צובעים את השמיים כמו במובייל צבעוני ומהפנט.
אה, כן...והדממה... הדממה המבורכת הזו שמגיעה לפנות ערב כשיושבים על החוף, אל מול רכס הרי אדום והים הכחול ומביטים באסופת כלבי החופש של הגולשים שנכנסים ויוצאים מבין הגלים בנון-שלנט מעורר קנאה. ונותנים לרוח ללטף את הפנים ולנקות החוצה את הנשמה מכל הטרדות היומיומיות. לראשונה בשבע השנים האחרונות, העברתי את התאריך הקשה הזה באופן שהותיר אותי מחויכת לפרקים ויותר מהכל - מפויסת.
יכול להיות שפשוט הגיע הזמן, יכול להיות שאני כבר בשלה יותר - אבל ללא ספק, האווירה והנוף עשו את שלהם בריכוך הקושי ובפרספקטיבה אחרת ממה שהייתי רגילה. כי לא תמיד צריך מילים שיסבירו שלפעמים צריך לעשות רגע "פוס" מהחיים וללכת למקום שמחבר את כל העניינים המבורדקים בחזרה לאן שצריך. מקום שעושה ריסטארט למערכת הפנימית ולמחשבות המיותרות. מקום שיכול לבוא לידי ביטוי גם בצורה הכי פשוטה של חוף ים, נוף עוצר נשימה ושחרור ממחויבויות.
__________________________________________________





React to WordPress