נכנסתי ל"מעושרות" בעקבות התעקשות נורא גדולה מצד ערוץ 10.

הגעתי למסקנה שיש לי אג'נדה לקדם ואם אני אנסה לעשות את זה לבד זה יהיה כמו דון קישוט שנלחם בטחנות רוח, אז הסכמתי.

 

עוד ב - Onlife:

"אין לי בעיה עם זה שאני סקסית." קפה עם דניאלה פיק

"נשים מסובבות אותי על האצבע הקטנה." קפה עם גדי סוקניק

"נינט היא בחורה עם אומץ." קפה עם הסטייליסטית ליאת אשורי

 

 

אחרי הפרק הראשון החלטתי לקחת את כל מה שקורה בסדרה בהומור.

הבנתי שגם אם זה לא ישרת אותי, זה ישרת את המטרה שלי. המטרה כל-כך עומדת לנגד עיניי שגם אם אני מקריבה את הפרטיות שלי, אני מוכנה לקבל את זה. המטרה הרבה יותר חשובה ממני.

 

דפנה למשל נורא פוחדת, אני כל הזמן אומרת לה לקחת בהומור, אבל היא קוראת כל מה שכותבים, אני לא קוראת בכלל. תמיד תהיה ביקורת - אי אפשר שכולם יאהבו אותך, אי אפשר לרצות את כל העולם ואחותו, אם אפילו 50% מהאנשים אוהבים אותך, צריך להגיד תודה.  

 

לא התחברתי עם הבנות בסדרה.

את ניקול ראידמן הכרתי לפני כן, היא עשתה פה הפקה. היא כ"כ קוקטית ועדינה, התלהבתי מהמראה שלה. אני נולדתי גנדרנית קטנה ומיד התלהבתי ממנה, כאילו שברבי באה אלי הביתה.

 

התאהבתי בה אבל לא ברמה של להיות חברה שלה, רק במה שהיא הביאה איתה. לא מצאתי ממש שפה משותפת, הפריה הדדית, הקשר הלך והידלדל ופתאום אמרו לי שהיא בסדרה, זה היה מאוד מפתיע. 

 

קשה לי להאמין שניקול ראידמן באמת בישלה את הארוחה ההיא.

היא אומרת ועושה הכל בשביל המצלמות. איך אנשים מאמינים לה? אני לא מאמינה שאין לה מנקה. היא מביאה מתנות לכולם ? רק כשהמצלמה פועלת. כשלא מצלמים היא לא נתנה לאף אחד שום דבר. 

 

בתקופת הצילומים חשבתי שיש לי הרבה מהמשותף עם טלי סיני ריקליס.

במציאות היא מאוד מרוכזת בעצמה, סוג של נרקיסיסטית כמו ניקול. אין לה חברות, הן לא יודעות להיות חברות. טלי אמרה לי שכולן צבועות. היא הצבועה הכי גדולה. הרי זה ברור שיש לה עוד משהו לאריק סיני. איך את אומרת בטלויזיה שאם לא היתה מצוקה כלכלית היינו היום זוג? אז מה את אומרת בזה, שאת לא באמת אוהבת את משולם? שמה שאת מחפשת זה כסף?

 

את נותנת לזה אישור, את מתחזקת את אריק סיני, קונה לו בגדים מהכסף של הזקן. אני מאוד ניסיתי להיות חברה של טלי והתאכזבתי. אני נותנת המון קרדיט, על ההתחלה מקבלים ממני 100% ואז זה יורד. תמיד הילדים שלי אומרים לי שאני לא אתן כל-כך הרבה, אבל אני כזו. אני לא מצליחה לשנות את זה.

 

אני ממליצה לכל אחד להשתתף בחוויה כמו "מעושרות".

אני מרגישה שאני עוברת טיפול פסיכולוגי, אני לומדת על עצמי, אני רואה את עצמי בזויות ורבדים אחרים. בגלל הצורך שלי להיות צודקת תמיד, אני מרגישה שקצת החמצתי את עצמי בסדרה. זה מתבטא בכך שאני לא נפתחת מספיק ? נפגעתי מהבנות והתחפרתי בעמדות שלי במקום לשים את הדברים בצד ולהמשיך הלאה. זה משהו שאני צריכה ללמוד לעשות.

אני מודעת לזה ומנסה לטפל בזה, כששמים לי את המראה מול הפנים אני ישר אומרת "נכון, אולי זה לא היה כ"כ חשוב". יכולתי להעביר הרבה דברים יותר חלק, אילולא הצורך הזה להיות צודקת.

 

כשסיפרתי לילדים שלי שאני הולכת להשתתף בתכנית הם מאוד פירגנו לי. הם מאוד סמכו עלי, עכשיו הם נהנים יחד איתי ? אנחנו רואים את התכנית כל שבוע. לא עושים מזה סיפור גדול. אני כל הזמן מסתכלת על הבת שלי לראות איך היא מגיבה. האמת, גם אם תהיה להם ביקורת הם לא ישמיעו אותה, לא ירצו לקלקל לי.

 

התגובה שאני מקבלת הכי הרבה זה שאני אמיתית.

גם בפייבסבוק, גם ברחוב ובעיקר מחברים - החברים שלי שרואים את הסדרה אומרים לי, שזה ממש אותו הדבר. גם עוצרים אותי ברחוב אנשים ואומרים לי שאני נראית הרבה יותר יפה ורזה במציאות, גם יותר צעירה.

 

בן הזוג שלי צריך להיות ממעמד סוציו אקונומי דומה לשלי.

לא בגלל שאני זקוקה לכסף של מישהו אחר, בגלל שאני רגילה לחיות ברמת חיים מסוימת, בקהילה מסוימת עם שפה משותפת והרגלים וחוויות של שנים, וזה נראה לי כמעט בלתי אפשרי להיות עם בן זוג ממעמד סוציו אקונומי נמוך. זה כאילו שאני ארד מנכסיי פתאום. אין שום סיבה שארצה לעשות את זה. זה יוצר פער ופער יוצר קונפליקט בתוך קשר.

 

הדבר הכי חשוב לי בבן זוג זה שנהיה חברי אמת.

הדבר הראשון זה אמת. אני טיפוס שמאמין לכולם ואני חייבת שבן הזוג שלי יהיה אמין, כי אני אאמין לו כל הזמן ואסור שהוא ימוטט לי את העולם שלי כשהוא ישקר אותי או יעגל לי פינות.

 

הוא צריך להיות הכי אמין בעולם. זה הבסיס לחברות טובה, אין חברות בלי אמת. כמובן שתהיה אהבה אמיתית. אני לא יודעת אם יש יותר מאהבה אחת, אם זו הקצבה שלי, רק אחת, אני ממש לא מרוצה מהעניין. אני חושבת שלכל אחד יש כמה הזדמנויות.

 

לא מושך אותי להיות עם גבר מבוגר.

אני לא יוצאת עם צעירים מאוד, אני לא קוגרית כמו שאומרים היום, אבל גבר בן 45 נראה לי מתאים לי כי גם אני נראית בת 45. אני מחפשת אהבה. אני רוצה להיות מאוהבת. הייתי מאוהבת בדודי (האקס), ואני שוב רוצה לחוות את זה. זה רגש נפלא. 

 

עוד לא קרה שלא רצו אותי, ואני אומרת את זה במלוא הצניעות. 

גם לפני התכנית כולם רצו אותי. עוד לא קרה לי שמישהו לא רצה אותי. גם כילדה, הייתי שוברת לבבות. קיבלתי איזה 8 הצעות נישואין בחיים שלי, וכל השמונה זה לבבות שבורים. 

 

אני חסידה גדולה של התאוריה האדלריאנית. 

בגיל 43 הלכתי ללמוד באדלר, למדתי שבע שנים במסלול זוגיות והורות.  אני חושבת שאנחנו נולדים טבולה רסה, דף חלק. את כל הדברים בעולם מלמדים אותנו וללא מלמדים אותנו על יחסים. אנחנו לומדים עליהם בדרך הקשה מניסיון של אחרים ומניסיון של עצמנו, אבל אנחנו לא לומדים את זה באמת. לא מלמדים את זה בבי"ס.

 

אני במגעים עם משרד החינוך ואני מנסה לגייס כספים להקים קרן לחינוך עפ"י אדלר. ככה, כשהם יגידו לי שאין כסף, אני אקדים תרופה למכה ואגיד שיש כבר תקציב.

 

דמיינו שכל המורים בבתי הספר יקבלו הכשרה באדלר. 

אני מאמינה שתוך עשר שנים הכל יראה יפה יותר: מערכות יחסים יהיו טובות יותר, רמת האלימות תרד משמעותית - אני לא מאמינה שאפשר לטפל באלימות בענישה, רק בחינוך.

 

חשבתי אם לבקש תרומה גם מטלי ומשולם ריקליס, אבל אז התקשרו אלי מהקרן שטלי סיני ריקליס רוצה להקים, לאמנים בחרפת רעב, לבקש ממני תיק. ביקשו שאני אפריש תיק מהאוסף שלי, כדי שיוכלו למכור אותו וישתמשו בכסף הזה לקרן. לתומי חשבתי שהקרן תהיה בנויה על תרומות של משולם, אז שאני אפנה אליו בתחום החינוך?

 

 

הייתי מנחה של אסירים בכלא איילון.

שנה שלמה העברתי בהתנדבות והדרכתי אסירים שהם הורים בשלט רחוק, לפי התאוריה של אדלר. התמורה ניכרת כל כך מהר שזה פשוט מרגש. האסירים מסירים את הקליפות, מתרגשים, בוכים, מצליחים לדבר עם הילדים שלהם, זה מדהים.

 

 

בנוסף הקמתי את "מעגל נשים" בסביון. מדובר בארגון עולמי המורכב מעשרים נשים שתורמות לקהילה, עושות אירועים ומגייסות כסף כדי לתת לקהילה. מאוד התחברתי לארגון, אהבתי את העובדה שהן לא לוקחות לעצמן כסף, אף אחת לא מקבלת שכר, הכל נעשה בהתנדבות מלאה. כל אגורה מהתרומות שנאספות מגיעה ליעדה. אני שמחה לתת מהזמן שלי, ושמחה שנשים לא סתם תשבנה בבתי קפה, אלא תעשנה משהו חיוני בקהילה.

 

אני אישה בלי גיל. 

כמו שאני ילדה, כך אני גם בוגרת. נשארה בי הילדה, ואני פועלת מתוך זה, בתום לב, בנאיביות, אני שופטת את העולם מעיניים של ילדה המון פעמים. שיהיה ברור שזה מזיק לי אבל זה לא עובר.

 

זה קשור כנראה לטראומה שעברתי כשאבא שלי נפטר. הייתי בת 8 והוא נספה בשריפה, אני ניצלתי, קפצתי מהקומה השניה. זו היתה טרגדיה גדולה והחיים שלי נגמרו ברגע שהוא הלך, רק שרדתי אותם מאותו רגע. אף אחד לא טיפל בי פסיכולוגית, זה לא היה בתודעה אז וכולם היו עסוקים בטרגדיה שלהם, כל אחד אסף את הרסיסים וליקק את פצעיו.

 

במשך שנים הייתי חסרת בטחון בגלל האחים שלי.

האחים שלי לקחו את התפקיד של אבי אחרי שנפטר. הם מאוד קינאו בי, ממש סיפור יוסף ואחיו. הייתי בת יחידה, אחרי 5 בנים. עד שאבי נפטר הייתי המלכה בבית ואחר כך הם ממש נקמו בי. האחים שלי הצליחו להנמיך אותי ולהוציא ממני את כל המוטיבציה.

 

עד היום היחסים שלנו ממש לא טובים. לפני הרבה שנים התחלתי לכתוב ספר, וכשסיפרתי למשפחתי, גיסתי אמרה בצחוק לגלגני "מי יקנה את הספר? טוב נו, דודי יקנה את כל ההוצאה..." כמובן שהפסקתי לכתוב. הם שיתקו אותי.

 

לנישואין הראשונים שלי נכנסתי כדי לברוח מאמא חונקת ואובססיבית. 

רק מאהבה כמובן, היא העריצה אותי, הייתי כמו אלוהים בשבילה. זו היתה הדרך שלי לברוח מהבית, זה לא כמו היום שכל אחת יכולה לצאת מהבית ולשכור דירה בת"א. הלוואי וזה היה ככה פעם, אז הייתי יכולה לקבל את החופש שהייתי זקוקה לו. בגלל שזה לא היה נהוג, התחתנתי מהשיקולים הכי קרים, לא מאהבה, וזה באמת הוכיח את עצמו כלא מוצלח. 

תמיד התעסקתי עם אומנות

יש לי תואר בעיצוב פנים אבל לא עסקתי בזה כמקצוע. הבית שלי הוא יצירת אומנות בפני עצמה. שנתיים עבדתי על הבנייה שלו, לילות כימים. לא סתם אנשים מתלהבים ממנו, יש לו אוירה חמה, אנרגיות טובות. הוא לא פלצני. למרות שהוא מפואר ורואים שמושקע פה כסף, זה לא בצורה מנקרת עיניים. יש לי בבית כמעט 50 פרטי אומנות שאני יצרתי. כל הבית מלא בפסלים וציורים שלי. בגיל 45 האומנות פשוט פרצה ממני. 

 

את כל הכסף שאני מקבלת מהסדרה, אני תורמת לתנועת הצדק החברתי. אני חושבת שדווקא בגלל שאני גרה בסביון, אנשים צריכים להקשיב לי ולהבין שאכפת לי ממה שקורה במדינה. כשאתה בקשיים כלכליים  זו לא חוכמה לצעוק שצריך צדק חברתי. דווקא כשמישהו שאין לו קושי כלכלי מדבר על זה, אפשר לראות שזה חשוב באמת.

 

אכפת לי ממה שקורה פה, אני אוהבת את המדינה ואם נמשיך בדרך הזו תהיה פה אנדרלמוסיה. בדיוק כמו בכל המדינות המוסלמיות סביבנו, תהיה מהפכה. מעמד הביניים שלנו נשחק כמעט לגמרי, זה לא אנושי וזה לא מתאפשר בחברה תקינה.

 

הייתי יושבת לקפה עם שמעון פרס.

זו לא תהיה הפעם הראשונה, אבל הוא איש כל כך גדול, הרבה יותר ממה שחושבים שהוא. יש בו משהו מאוד צנוע, לא עושה רעש, אני כ"כ מעריכה אותו ואפילו מזדהה איתו, כי בהרבה מובנים הוא מזכיר לי את עצמי. ביחסים שלו עם רבין, הוא היה מביא רעיונות שרבין גנב ממנו וקיבל את כל התהילה, וזה נורא מתאים לי. נכוויתי כמו שפרס נכווה מרבין.

 

"מעושרות" - ימי שני ורביעי, שעה 21:00 ערוץ 10

תגיות