השבוע צוינו 27 שנים מאז שניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ אליס מילר. קשה להפריז בחשיבותו של פסק הדין. מדובר באחד מפסקי הדין המכוננים בהיסטוריה של המשפט הישראלי, אשר בתקופתו היווה פריצת דרך של ממש וסלל את דרכן של נשים לשירות שוויוני בצה"ל. למי שלא בקיאה בפרטים נזכיר כי מדובר בעתירה שהגישה אליס מילר נגד מדינת ישראל וצה"ל, בטענה כי אלו חוסמים את גישתה לקורס טיס היוקרתי, וזאת משיקולים שאינם ענייניים –בשל עצם היותה אישה. בית המשפט העליון קיבל (ברוב של 3 נגד 2) את עתירתה של מילר וקבע כי על המדינה חלה החובה להנגיש את קורס טיס לנשים ולאפשר להן להשתתף בו, לרבות החובה להתאים את הקורס לצרכיהן של נשים מבחינה לוגיסטית. מילר אמנם לא התקבלה בסופו של יום לקורס הטיס המבוקש, אולם במאמציה היא ניפצה מוסכמות חברתיות ואיפשרה לנשים רבות לפסוע בעקבותיה, בוודאי בחברה שבה שירות צבאי מהווה מפתח כניסה לתפקידים רבים.

באינסטגרם שלנו כבר ביקרתם? לחצו כאן לעמוד שלנו!

27 שנים חלפו מאז פסק הדין. דומה היה כי במהלך תקופה זו היינו אמורות לעבור כברת דרך שתקרב אותנו אל עבר שוויון מגדרי. אולם התבוננות מקרוב אל החברה הישראלית של שנת 2022 מעלה כי לא זו בלבד שאנו לא קרובות למטרה מיוחלת זו, אלא שהיא אף הולכת ומתרחקת מאיתנו, כמו הייתה חלום בהקיץ.

אין המדובר בהפרזה דמגוגית. בג"ץ מילר היה פורץ דרך בשעתו משום שהוא ניתן במציאות חברתית שבה עמדו בפני נשים מחסומים משפטיים שונים שמנעו שוויון פורמלי. הייתה זו תקופה שבמהלכה תנועת הנשים העולמית כיוונה מאמציה לחיסול האפליה המגדרית הגלויה ולהשוואת מעמדן הפורמלי של נשים בפני החוק.פסק בדין בבג"ץ אליס מילר היה אחד מבין שורה ארוכה של פסקי דין שניתנו באותה תקופה שנגעו להסרת מחסומים מפני שילוב נשים בחברה ובתפקידי מפתח שונים. אפשר רק להזכיר כי שנה לפני פסק דין מילר ניתן פסק דין אחר של בית המשפט העליון, שבו יצר בית המשפט חובת ייצוג הולם בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות. מדובר כמובן בצעד חשוב, מתבקש וכזה שאמור להיות מובן מאליו, אולם ברור שבכך לא תמה המלאכה.

מאז הדברים נעשו יותר מורכבים. אמנם שוויון פורמלי קיים בחקיקה – ובישראל הוא אף מעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחקיקה ראשית אחרת דוגמת חוק שיווי זכויות האשה – אולם קשה לומר שהשגנו שוויון מהותי. דומה איפוא כי הגענו למצב מורכב יותר, שבו ברור שישנן תפיסות חברתיות שעדיין מותירות את הנשים מאחור. קצרה היריעה מלתאר את כל ההיבטים שבהם אנחנו עדיין נמצאות בעמדת נחיתות לעומת גברים. אנחנו עדיין סובלות מפערי שכר, מחוסר ייצוג בדרגות הניהוליות, ומקשיים מהותיים בקידום בקריירה. עדיין מצופה מאיתנו להיות אלה שנושאות בעול גידול הילדים והדאגה למשק הבית; אנחנו עדיין מוסללות לתפקידים הומניים ונשיים; סטריאוטיפים מגדריים עדיין מנהלים את החברה שלנו; והאלימות המינית המופנית כלפינו אינה נמצאת במגמת דעיכה. מדובר במחסומים סמויים אשר שום עתירה לבג"ץ לא תפתור.

ואכן, על אף קיומו של שוויון פורמלי בחוק, תוצאות הבחירות האחרונות מוכיחות כי כשלנו. מספרן של נשים שתהיינה חברות בקואליציה המתגבשת צנח מ-29 ל-9 לכל היותר כמספר חברות הממשלה הנוכחית. אפשר להניח שמספר הנשים בממשלה העתידית יצנח בעצמו ל2-3, בטח כאשר בחלק מהמפלגות בקואליציה שעתידה לקום אין אפילו אישה אחת ברשימה, וחלקן עד לא מזמן אסרו על השתתפות נשים בתקנון, עד שבג"ץ (שוב) אסר זאת. במובן מסוים, לקחנו צעד משמעותי לאחור.

מצב זה לא התרחש כמובן בחלל ריק. במדינה כמו ישראל, שבה שיקולי ביטחון תופסים מעמד בכורה בסדר היום הציבורי, נושאים אחרים נדחקים הצידה. מצב מורכב זה מוכיח כי פמיניזם ליברלי ושוויון פורמלי אמנם תורמים לקידום שוויון מהותי, אולם אין בהם די. האמת המרה היא שהחברה שלנו – והחברה הישראלית בפרט – בנויה על מוסכמות פטריארכליות שקשה מאוד לפרק ולנפץ. העובדה שחזרנו אחורה בזמן מוכיחה כי אנחנו חיות בעולם המנוהל עדיין על-ידי גברים ובהתאם אנחנו נמצאות בשיאה של מלחמת כוחות מגדריים. במצב כזה, שילוב נשים במוקד קבלת ההחלטות הוא המפתח לקידום שוויון מגדרי. הגיעה העת להבין כי 51% מהאוכלוסיה זכאי לייצוג הולם בתפקידים הבסיסיים ביותר, אולם לא בשביל תשלום מס שפתיים, אלא מתוך הבנה אמיתית כי רק שוויון יקדם באמת את החברה הישראלית – חברתית וכלכלית. במצב בו רק נשים מקדמות את האינטרסים של נשים, אנחנו חייבות להיות שם כדי להגן על עצמנו.